רגעים כתובים

שאלה שלא נשאלה

נכנס לחיי,

בדרך לא דרך.

שיחה בעברית איכותית מתנהלת,

אין ספק- מאוד מתרשמת.

נושא ועוד נושא,

מעברים טבעיים לא עוצרת בדרך.

מחייכת למחשב,

מקלידה עיוורת , לא מתעכבת.

הדקות עוברות,

אתה לומד -אתה חושף.

על מספרים, על חישובים ועוד כאלה דברים,

לא מבינה איך אדם עם כ"כ הרבה רגישות,

לומד מקצוע כ"כ שחור או לבן בעיני.

ממשיכה להנות,

נותנת לאני שלי לזרום,

מתחילה להאמין שאולי יש פה משהו מאחורי המילים,

אולי יש פה משהו שבשבילו כדאי לחזור.

הפעם זה מרגיש אחרת, הפעם זה מרגיש לי נכון.

מזכירה לעצמי הצלחות מהעבר,

שאין סיבה לא לנסות,

מציפה את עצמי בסיבות למה כן.

לא רוצה לתת לעצמי לעצור כעת.

אתה מעלה את נושא הגיל,

אני עוצרת,

לא נושמת,

מתאכזבת- כמה מפתיע,

איך לא שאלתי? מה לעצמי חשבתי?!

הודת, הצטערתי,

אין לך מושג כמה הצטערתי.

איך זה שלא הרגשתי את זה בכל אותן השעות?

איך זה שלא בדקתי פרט כ"כ שולי אך חשוב?!

מה אני אמורה לעשות עם זה עכשיו?

להיות האחראית? אולי הנסחפת?!

תנו לי סימן,  תן לי סיבה אחרת כדי לשפוט אותך,

תן לי סיבה מספיק טובה להעלם,

לא סומכת על עצמי פתאום.

כמה מאכזב..אם רק היתי שואלת קודם...