רגעים כתובים

 אלופים של החיים

"זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד
לשמוע חדשות בכל חצי שעה
לדעת שהיכן שהוא עוד אמא מתפללת
תקתוק שעון הולם דמעה ועוד דמעה"

כבר שנתיים מאז שהשתחררתי מהצבא,

עולם הנוער מאחורי.

שנתיים שאני תוהה האם ללכת אחרי הלב או אחרי ההגיון- אשר אומר כסף.

לא מבינה איך במדינה אשר מצב הנוער שלה כ"כ עגום, מאפשרת לעצמה שתחומי התעסוקה בחינוך,

יהיו כ"כ מבישים ומעוררי פחד להכנס אליהם.

איך ייתכן שדווקא בתחום אשר אנשים מגיעים אליו מתוך הלב..מתוך תחושת שליחות,

דווקא שם אין פיצוי כספי, אין ממריץ שיגרום להם לרצות בכך...לתקן...לשפר מה שההורים של אותם בני נוער לא מצליחים.

ולא רק בגלל שמשהו לקוי בהם- באותם הורים, אלה בנו- כחברה שמאפשרת זאת. 

רוצה להיות במעגל האנשים שאינם מפחדים כשפקידת הבנק מתקשרת לשאול

 כמה פרטים.

להיות מאותם אנשים שיכולים להשקיע בחיי המשפחה שלהם ולא עסוקים ב"סגירת החודש."

שנתיים שאני מנסה לשכנע את עצמי שאני מסוגלת לוותר על עולם החינוך אשר כ"כ מושך אותי ויודעת שאני חלק ממנו,

אך ללא הצלחה.

חכיתי שמשהו קטן יבוא ויגיד לי ..מה נכון?...משהו שייתן לי את האור.

אתמול זה קרה.

ציפייה בתוכנית ישראלית, ראיתי את זה שעתיים אחרי השידור הישיר ,

בגלל הבדל השעות.

ופתאום כל הזכרונות מתקופת הצבא -עלו.

צפו- הזכירו לי את הנקודה שבה הרגשתי שהעשייה שלי מקודשת.

הזכירו לי את תחושת הסיפוק כשחוזרים הביתה למרות תחושת התסכול.

הבנתי שהכסף פה "בארץ אחרת" לא יעשה אותי מאושרת- אלה רק רגועה יותר.

הבוקר קמתי...

התקשרתי ללימודים, והתחלתי את תהליך ההרשמה.

מקווה שהפעם לא אברח שבועיים לפני תחילת הלימודים.

מקווה שאסלח לעצמי בעוד כמה שנים,

ולא ארגיש שטעיתי.

אז אחזור לארץ,

אלמד מה שחלמתי עליו רבות,

ייתכן שאפילו אתקבל לכמה מקומות שאני רוצה להיות חלק מהם,

אשקיע, אתן את כל כולי ואגיע לייעדים ,כי ככה אני בתחום הזה.

ואז..אחזור הביתה לתא שכ"כ חשוב לי,

אפתח את תיבת הדואר, אשב ואשתה כוס קפה,

ואזכר בתקופה בה הכסף היה אמצעי כ"כ זמין ונוח.

מקווה שמשהו במדינה שאני כ"כ מתגעגעת אליה עכשיו- ישתפר.