החיים זה לא פיקניק

לאחרונה התחלתי לחלום בספרדית.

בחלומי אני ניצבת במעגל, מוקפת באנשים שנועצים בי מבטים ומדברים אליי בספרדית תוך כדי נפנופי ידיים נמרצים.
אני, כמובן, לא מבינה אף מילה וחוץ מאיזה no no סמלי ורפה אינני מסוגלת לחלץ מפי ולו שבר של משפט.

אני לא יודעת איפה אני ולא את זהות האנשים ואפילו לא מה הם רוצים ממני, אבל אני יודעת למה הם מדברים אליי בספרדית.

זה התת-מודע שלי שמדבר אליי ואומר לי שאני כישלון. אני בין אנשים שמדברים שפה לא מובנת מייצג אותי שלא מצליחה להבין מה רוצים ממני והדיבורים בספרדית מסמלים את השפה הספרדית שהתחלתי ללמוד לפני חודש. פשר החלום הוא: התחלתי ללמוד ספרדית ואני גרועה.
 

לספרדית יש מחלקת יחסי ציבור יוצאת מן הכלל. זו שפה שנהנית ממוניטין טובים ונחשבת נעימה, עליזה ומתגלגלת.
הספרדית, יודע לדקלם כל עולל, היא שפה קלה והגיונית.  ממש! בהתחלה לומדים דברים קלים, והכול נשמע מוכר. אסקולה זה כמו סקול,
כלומר בית ספר. אינטליחנטה  זה אינטליגנט, נגרו זה כמו ניגרו, שחור. קלי קלות. אבל אז נכנסים לפעולה התותחימוס הכבדימוס ופתאום הכול
נראה קשה. למשל, יש כינויי רמז (זה, זו) לשלושה מרחקים שונים. אני אמורה ללכת עם סרגל כדי להחליט באיזה כינוי להשתמש?
ואז מגיע תור הפעלים, ופתאום שום דבר לא נשמע מוכר. לאף פועל אין צליל שמזכיר אנגלית. הפעלים המקוללים מתחלקים לשלוש קבוצות,
אבל רובם נוטים בצורה יוצאת דופן. מוי כיף.
חוץ מזה, לכל פיפס יש בספרדית זכר/נקבה רבים/רבות והזכר ונקבה הרבה פעמים הפוכים מעברית, אבל לא תמיד.
ויש מילים שאי אפשר לדעת אם הן זכר או נקבה וצריך פשוט לזכור. כל כך הרבה דברים צריך לזכור!
 וזה מזכיר לי שאני לא זוכרת למה הכנסתי את עצמי בכלל לכל העניין מלכתחילה.

בעיקרון, תמיד תכננתי ללמוד צרפתית וספרדית כי אלה שפות עם צליל שנעים לי לשמוע. כשלמדתי באוניברסיטה מרצה אחד אמר לנו
ללמוד שפה אחת בכל שנה. השנים יעברו בכל מקרה, אמר אמציה החכם, אבל בעוד עשר שנים, במקום סתם להזדקן בעשר שנים תדעו
עוד עשר שפות. התפעלתי מחוכמתו של מרצי ומיד סימנתי לעצמי את היעדים לשנתיים הקרובות. צרפתית וספרדית. בסדר הזה.
לא, בעצם, ספרדית ואז צרפתית. האם הלכתי ולמדתי מאז ולו שפה נוספת אחת? ברור שלא. האם עברו מאז עשר שנים? כמעט.
האם הקרבה למועד הסיום גרמה לי לשנס מותניים וללכת להירשם לכיתת ספרדית? פחחח... ככה אתם מכירים אותי?

מה שקרה זה (ובספרדית: Lo que pasa es) שבן דוד שלי עומד להשתחרר מצה"ל ולעשות טיול בדרום אמריקה.
דוד שלי החליט להצטרף אליו לתחילת הטיול ולשם כך נרשם ללימודי ספרדית. כששמעתי שהוא התחיל ללמוד נזכרתי בהחלטתי משכבר הימים
ומיד ניעור בי החשק להירשם גם. נרשמתי, ואני ודוד שלי לומדים יחד באותה כיתה, שזה די מגניב.

מה שפחות מגניב הוא שהלימודים מתקיימים בשעות הערב, כלומר אחרי יום שכולל עבודה ונסיעות, כשהערנות שלי בשפל וכושר הריכוז שלי עלוב.
חוץ מזה, לומדים במשך שלוש שעות רצופות, מה שמאפשר למורה לדחוף לנו ים חומר ומקשה על המוח לעכל הכול.
איפה שיעורי בית הספר של ה-45 דקות? איפה השיעורים באוניברסיטה של ה-90 דקות? מי מסוגל לקלוט במשך שלוש שעות?
ולסיום, בעוד שכתלמידים וסטודנטים רוב הזמן מוקדש באופן אידיאלי ללימודים, אני יכולה להתפנות להכנת שיעורים ושינון רק אחרי יום עבודה,
ואז, כאמור,  אני עייפה מדי. אז כרגע סופי השבוע שלי מוקדשים לשינון וחרישה. כמה שבבית נדמה לי שהבנתי ואני זוכרת הכול,
איך שאני מגיעה לכיתה המורה מתחילה לשאול שאלות ואני מתחילה לגמגם. מי לוקח את חואן ומריה לגן בבוקר? תשאל המורה,
ותתייחס לקטע שקראנו זה עתה, ואני ארוצץ את אוזנה בספרדית רצוצה ואומר: תפוח אדמה שלכם ירוקה.