החיים זה לא פיקניק

לעונה הראשונה של האח הגדול לקח לי בערך חודש וחצי להתחבר. לא ממש עניין אותי לצפות בחבורת אלמונימים שעושים כלום. בניגוד לכך, לעונת האח"ם נשאבתי מיד. אמנם לא הכרתי את כולם, אלא רק כתשעה מהדיירים, אבל זה הספיק כדי שארצה להציץ להם ולראות אותם מדיחים כלים, ישנים, אוכלים ועושים דברים של אנשים רגילים.

בין רגעי הקסם הנפלאים שהנעימו את זמני: פנינה מנהלת שיחה ארוכה למדי עם האח הגדול בעניין דלת השירותים הבלתי נסגרת, קורין אלאל מקישה על המצח של פנינה ומדקלמת מנטרות חיוביות, אמיר פיי גוטמן מסתובב בלי חולצה, שימי תבורי מוצץ אצבע, שימי תבורי מפליא בשירה אופראית רבת דציבלים, מנחם בן קורא שירה מול דלת השירותים, מנחם בן מנסה לתקוע בחצוצרה בלא הצלחה, מנחם בן...

בעצם, כל מה שמנחם "הצודק תמיד" בן עושה מעניין אותי. האיש הזה כל כך הזוי שאני חייבת להסתכל טוב כדי להיות בטוחה שהוא אמיתי. מדובר באדם מתנשא, חסר טאקט, מאותגר חברתית שפשוט אומר כל מה שהוא חושב, מעליב את כולם בלי חשבון, כל נושא הוא בעיניו סיבה לוויכוח וכל שעה יפה להתנצחות. רגע אחד יפאר דבר שולי ויעניק לו את התואר "נפלא", "איזה יופי" או "קסם" ובמשנהו יעלוב ויזכה במחמאות כגון "נחות", "אידיוטי", "לא נורא מפותחת" ו"בורות ממדרגה ראשונה". אכן, קסם של איש והסיבה העיקרית לצפות בגן הילדים הקרקסי הזה.

בעונה הראשונה הקרב העיקרי היה בין פרידמנים לבובלילים והארץ רעשה אחרי המשפט "הם לא כמונו, הם פרידמנים מתים". הפעם, כבר אחרי שבועיים נופקו המילים "קריירה מדשדשת" והלמו מתחת לחגורה, ולי לא נותר אלא להצטער על שבעוד שבועיים הנערים יפסיקו לשחק לפנינו ויחזרו לחייהם, מי לאלמוניות המוכרת ומי לרגעי תהילה מחודשים. אם כבר אחרי עשרה ימים הכלואים מתחילים לדבר על שבירת חוקים ועזיבה יזומה של הבית, תארו לכם כמה הם היו מתחרפנים אם היו מאשפזים אותם שם למשך שלושה חודשים.

ומכיוון שסף הריגוש שלנו, בדומה לשיעור האבטלה, רק עולה, לעונה הבאה יהיה צורך ללהק גורמים מחוללי סערה חזקים ושנויים במחלוקת יותר ממנחם ומן האקסים בוסקילה את מליץ. חשבתי על זה קצת והנה כמה רעיונות ליהוק נפיצים וסרי טעם: 1. פליטי ריאליטי: סקעת עם מויאל; דן מנו עם עידן וכדומה. 2. דנה אינטרנשיונל עם יהודה משי זהב או אריה דרעי. 3. ליברמן עם אחמד טיבי. 4. מנהל של חברה גדולה עם מפוטר טרי. 5. שרי אריסון עם האופנובנק.  יאללה בלגן!