הכבשה בשירות המדינה

אני לא כותבת בדרך כלל באמצע שבוע אבל הגעתי לכזאת רמה של כעס ותיעוב שאני כבר לא יכולה לשמור הכל בבטן.

אני שונאת את הבנאדם איתו אני חיה.

תחשבו איזו אומללות זו לגור עם מישהו באותו חדר, לראות אותו כל היום כל יום ולדעת שאתה לא מסוגל לשהות במחיצתו אפילו לא עוד שניה, לתעב את כל מה שהוא עושה, לכעוס כל כך על כל העולם על שמכל האנשים דווקא איתו נתקעת.

כל פעולה שלה פשוט מוציאה אותי מדעתי, כל פעם כשאני חושבת שאני פה הדפוקה והילדותית היא עושה משהו ששוב מרתיח אותי ומזכיר לי שהיא הבעיה פה.

אני מתוסכלת כי הבנאדם היחידי שאמור להוציא אותי מהבדידות גורם לי לכזאת אומללות וכבר נמאס לי מהכל.

note to my self: רחלי, תזכרי את התקופה הזאת. תזכרי את האתגר העצום הזה שעומד מולך, זה כבר לא הדיכאון שבגללו את לא רוצה לצאת מהמיטה, זה משהו אחר, משהו מפחיד יותר ואכזרי יותר. זה משהו שגורם לך לשנוא את עצמך ואת העולם בו זמנית. זה משהו שמוציא את השמחה מכל פעולה הכי שולית בחיי היום יום שלך. זה משהו שאוכל אותך בחיים.

כבר קשה לי לראות את האור בקצה המנהרה, משהו אומר לי שגם אחרי שהשנה פה תיגמר התחושה הזו תרדוף אותי.

אבל אם יבוא יום כזה, אם יבוא יום והמפלצת הזאת תעזוב אותי במנוחה, אם ישאר ממני משהו עד אז, ופתאום יהיה טוב, פשוט ככה- טוב. דברים יסתדרו מעצמם, יהיה תקציב, דברים יגדלו ויפרחו במקום לגסוס סביבי אז תזכרי את התקופה הזאת רחלי, תזכרי אותה ותדעי לקחת מהתקופה הטובה כוחות לגל הבא של הגיהנום.

יש משפט כזה שאומר שמי שאומר שטוב לו הקב''ה אומר "הוא חושב שזה טוב?! אני אראה לו שיש אפילו יותר טוב!" ומי שאומר שרע לו הקב''ה אומר "הוא חושב שזה רע? אני אראה לו כמה רע עוד יש..." ובכן, פיזית, בעולם הגשמי באמת טוב לי, אבל הנשמה שלי גוססת בפנים, נרקבת. ויותר רע מזה, אין.