חצי שנה חלפה ו
אני עדיין לא יודע איך למקד את עצמי בעולם הזה.
היא טוענת שאני רק פורח, לי מרגיש שאני רק בורח.
חומק לאשליה בה אני לוגם מכל מיימי העולם, צומח מן האדמה ועד הרחקת לכת.
צובע משבצות ריקות בלוח הזמנים שלי, ממלא עיגולים ריקים של שעות תמוהות, הכל רק לא לעצור!
לא לעצור את השעון המתקתק הזה, לא להפסיק לרוץ, לא להסתכל אחורה, לא להניח לעצמי לנוח...
מטפח את הכושר שלי, את ארון הבגדים, היומן שלי, המוזיקה שלי,
משפשף לעצמי את קצות האצבעות עם הגיטרה,
פורש אותן אחת הרחק מהשנייה כאשר אני מתמסר אל הפסנתר.
אפילו קודמת בעבודה.
אתה מנהל סניף עכשיו, צולל באחריות של עצמך,
דג שטרות אדומים במדבר הקפה בו אתה מבלה כל בוקר בשבוע.
אבא בטח היה גאה
כי לא עצרת
למעשה לא האטת את הקצב אפילו במאית שנייה,
רק השתפרת, ניפחת ארבע ראשי ותאומים
אף אחד יצליח לתפוס אותך עכשיו.
משחק ״תופסת״, שלך ושל רוח הרפאים הזאת,
רוצה לגעת בך, להרגיש אותך, לדעת שהיא לא לבד.
אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך, ננטשת בעבר, למה להמשיך לנגן את אותו התקליט?
היא בסך הכל רוצה לשחק, ליוותה אותך כל השנה האחרונה, אתה קצת חייב לה.
התנחמת לצידה, פרקת אצלה, רקדתם ביחד לצלילי הכינורות... אולי בכל זאת תושיט לה יד? אולי אצבע משופשפת?
אבל אני מהיר. הכי מהיר בכל העולם שלי, היא לעולם לא תצליח להפיל אותי מטה
לעולם לא תצלי..(או)ח.
לפתע עוד משהו משפשף לי, הפעם זה הראש.
הכאב לאט לאט מנסר את הקרקפת שלי, חד כמסור
דה ז׳ה וו של כאב, לא מאמין שזה קורה
לא עוד פעם
רק לא עוד פעם...
אני שוב באותם המסדרונות, אותם סדינים מדממים, רעש צלצולים של מכונות ומכשירים
צבעים כחולים וגוונים ירוקים, אחיות עם מדדים, מיטות עם חולים
גלגלי אמבולנסים מרכיבים אותי על כבישי איילון, לא מאמין שהצלחת לתפוס אותי
להפיל אותי מטה שוב
לתהום האפור הזה
אחרי חצי שנה בלי... הנה את שוב.
מחבקת אותי קרוב אלייך בפינה של החדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.Mr Brightside