http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532219...The greatest thing you''ll ever learn is just to love and be love in returnheCopyright 2026 .Mr Brightside. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532219http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532219&blogcode=14792190<div align="right" dir="rtl">206 יום מסביב לעולם... מאתיים ושישה ימים בהם אני מתעורר כל בוקר לחוויה עוצרת נשימה אחרת והולך לישון עם זיכרון חדש לארכיון. אני לא מאמין שאני כבר 7 חודשים משוטט לי ברחבי הגלובוס היפייפה הזה, מתוכם 5 חודשים בלי אף אחד מהחיים שלפני המסע, חופשי ומנותק. טרם אסכם על התובנות שרכשתי, המכשולים שהתגברתי עליהם והיכולות שלמדתי שקיימות בי-זה פשוט עוד לא הזמן. החודש האחרון שלי במסע הגיע והבטן מתהפכת מבפנים. רומן נולד בין הפרפרים לבין הדאגות והחששות שלי. אני מצליח לדמיין את רגע השיא בשדה התעופה, בו אני חוזר ומחבק את כל האהובים שבחיי... אבל מה אחר כך? באיזו משבצת כל אחד עומד עכשיו? האם כולם נראים אותו הדבר? מתנהגים באותו האופן? מהי האינטרקציה שקיימת והאם יש לי מקום לצידם בכלל? יותר מידי שאלות חסרות מענה. יש איזושהי אמונה בתרמילאים הישראלים שעוזבים את הארץ לתקופה שהיא מעלה מארבעה חודשים. ישנה ציפייה שכולם יגדלו שיער, ישתזפו, יעשו סמים, ירזו ויחזרו בהוקוס פוקוס לארץ אל כסא הלימודים. פגשתי ואני ממשיך לפגוש חבר׳ה שטוענים שהתשובה לשאלת השאלות ״מה תרצה לעשות כשתהיה גדול?״ נענית בטיול הגדול שלהם. </div>Mon, 25 Apr 2016 21:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Mr Brightside)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532219&blogcode=14792190http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=532219&blog=14792190http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532219&blogcode=14348546<div align="right" dir="rtl">שלב ביניים אני מרגיש כבול באזיקים ביד אחת לגדר האגרוף ויד שנייה נמתחת בכוח אל הצד השני אני רק רוצה למשוך חזק כל כך כל כך עד קירעון עד מריטת שורשים עד שליפת הברגים שכל האדמה, הבטון, החבלים וקרב האגרוף הזה יילקח יחד איתי.להתחיל לרוץ ולהרגיש זוחל מרוב משקל שאני סוחב על כתפיי עולם שלם של מחויבות, הר עצום של אחריות כמה בקשות וטענות, ציפיות ואכזבות הכל זוחל יחד איתי, כמו שק צעצועים כמו החיים. הגענו לשלב הזה. היום שכולנו ניסינו להתחמק ממנו.היום בו מחליטים להמשיך הלאה. אחד עזב לשמיים, אחד עזב לדרום ואחד בעוד 3 חודשים עוזב למסע אחר החלום שלו. אמא אחת, אלמנה ובודדה בבית גדול מידי עבורה ועבור הארנק שלה. כמה עוד אפשר להתחבא מהתמונות? הזיכרונות? הרגעים? הריחות והצלקות? הדלתות אותן הוא פתח, הקירות שליטף, המראות שפניו השתקפו דרכן... הזמן לחפש משכן אחר, מיטה אחרת לישון בה, כרית אחרת לחבק. הפעם בלי הרהיטים אותם הוא בנה, הצלחות מהן אכל, המנגינות אליהן הוא בלבד היה מאזין. בלי העניבות, ההמצאות והילדים שלו. מקום אחר בו לא תרגישי לכודה לכל העבר שעוטף אותך. ואני? מה איתי באמת?מה עם ה</div>Thu, 02 Jul 2015 19:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Mr Brightside)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532219&blogcode=14348546http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=532219&blog=14348546http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532219&blogcode=14299497<div align="right" dir="rtl">ספטמבר 2010, התחלתי לעבוד כמפנה כלים בבית קפה הקרוב לבית. מרץ 2015, התחלתי לנהל את אותו בית קפה הקרוב לבית. בראייה לאחור על כל המשמרות שעבדתי, כל העובדים החדשים שהיום כבר הפכו לותיקים שהכרתי, כל השינויים בסניף, הלקוחות הקבועים שלעולם לא עוזבים, כוסות הקפה שהכנתי, הלחמים שפרסתי, הארוחות בוקר שהגשתי... לא האמנתי שאי פעם אכנס לנעליי הניהול האלה.מדהים איך מבלי לשים לב, התקדמתי בפירמידת התפקידים בביידה... פיקולו-עובד חנות-עובד בר-מכין קפה-אחמ"ש-אחראי חוץ ועד מנהל סניף שאני היום.רכשתי אינסוף ידע וניסיון בכל המשבצות בהן דרכתי, אך מעולם לא הצצתי אל מאחורי הקלעים של הסניף.למרות חמש שנות העבודה שצברתי לרזומה, הרגשתי שהתחלתי מאפס."מנהל סניף" אולי נשמע כמו כותרת פשוטה אך המשמעות היא עצומה. החל מהתעסקות עם ספקי חוץ משלל סוגים וטעמים שונים של המפה.ירקות, גבינות, בשרים, ביצים, כלי בית, חומרי ניקיון, ריהוט ועוד רשימה ארוכה שלא נגמרת...אינטרקציה עםמטבח מרכזי המחולק למחלקות אפייה, בישול חומרי גלם, גלידריה, עוגיות, עוגות בחושות/שמרים/מוס ופאי. התעסקות מאסיביתביחסי אנוש עם עובדי בר, עובדות חנות, פיק</div>Fri, 20 Mar 2015 16:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Mr Brightside)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532219&blogcode=14299497http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=532219&blog=14299497http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532219&blogcode=14276175<div align="right" dir="rtl">כמעט עשרה חודשים אחרי... איך הזמן חומק לו מבין האצבעות.כל מה שהדחקתי לפינה החשוכה שכאן כבר התפשט לאורך כל קירות חדריפקע את התקרה וקרע את הסדינים. לא נותר דבר לעשות מלבד להסתכל למציאות בעיניים זה הזמן לנקוט עמדות, החלטות גורליותקשות כפי שיהיו.הזמן לארוז ארגזים של זיכרון, לפרום חבלים של חוויות מכל רחש במקום הזהלהשאיר מאחור את הבית שעזרת לנו להרכיב במשך כל השנים את הצבעים שצבעת במו ידייך עם פרי דמיונךואת הנקודה האחרונה שבה טמנת חותם.מה העתיד צופן? מעבר לעיר אחרת, מרחק מהעבודה, מהעולם החברתי והמנטלי שלי?איפה שוכנים החלומות? התקוות?האם זו היא סופה של ההגשמה העצמית שלי? תמיד אהיה כבול לאובדן הזה? ממשיך לחלום בלילות שאני רץ במסדרון אינסופי אל עבר שלט היציאה וברגע האחרון נמשך ברצועה נגד כוח המשיכה אחורה אל נקודת ההתחלה. </div>Sat, 31 Jan 2015 20:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Mr Brightside)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532219&blogcode=14276175http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=532219&blog=14276175http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532219&blogcode=14276114<div align="right" dir="rtl">למרות כל ההתעסקות מסביב, איך אני עדיין מרגיש ריק?כל מבט בעיניים של אמא מלא בעצבות ותסכולמכל המצב הנוכחי, מכל שתיקה, מכל התעוררות לבד במיטה, מכל ארוחת ערב, בכל חג ומועדאני יודע שלא תחזור, זה כבר חקוק באבן. אבל לא אמרת שגם האושר של אמא לא יחזור גם כן..אני כבר לא זוכר מה זה אירוע שאבא שלך נוכח בו, רגע בו הוא עומד לצידך-גאה בך, חוויה אשר אתה חולק איתו.לך תסביר את התחושה הזאת לכל הקרובים אליך. זה כמו ללכת בלי יד או רגל, להרגיל את החיים שלך לתפיסה אחרת לגמרי. איך אחרי 22 שנה נולדים מחדש ללא אבא? בלי מדריך לצעוד על פי ההכוונה שלו.. בלי מישהו שמנחית אותך למטה כשאתה קופץ מעל הפופיק, או מעיף אותך עד העננים עם האהבה העצומה שלו אליך.נכתב; 27.11.14 01:00 בלילה</div>Sat, 31 Jan 2015 20:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Mr Brightside)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532219&blogcode=14276114http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=532219&blog=14276114http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532219&blogcode=14225903<div align="right" dir="rtl"> חצי שנה חלפה ו אני עדיין לא יודע איך למקד את עצמי בעולם הזה. היא טוענת שאני רק פורח, לי מרגיש שאני רק בורח. חומק לאשליה בה אני לוגם מכל מיימי העולם, צומח מן האדמה ועד הרחקת לכת. צובע משבצות ריקות בלוח הזמנים שלי, ממלא עיגולים ריקים של שעות תמוהות, הכל רק לא לעצור! לא לעצור את השעון המתקתק הזה, לא להפסיק לרוץ, לא להסתכל אחורה, לא להניח לעצמי לנוח... מטפח את הכושר שלי, את ארון הבגדים, היומן שלי, המוזיקה שלי, משפשף לעצמי את קצות האצבעות עם הגיטרה, פורש אותן אחת הרחק מהשנייה כאשר אני מתמסר אל הפסנתר. אפילו קודמת בעבודה. אתה מנהל סניף עכשיו,צולל באחריות של עצמך, דג שטרות אדומים במדבר הקפה בו אתה מבלה כל בוקר בשבוע. אבא בטח היה גאה כי לא עצרת למעשה לא האטת את הקצב אפילו במאית שנייה, רק השתפרת, ניפחת ארבע ראשי ותאומים אף אחד יצליח לתפוס אותך עכשיו. משחק ״תופסת״, שלך ושל רוח הרפאים הזאת, רוצה לגעת בך, להרגיש אותך, לדעת שהיא לא לבד. אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך, ננטשת בעבר, למה להמשיך לנגן את אותו התקליט? היא בסך הכל רוצה לשחק, ליוותה אותך כל השנה האחרונה, אתה קצת חייב ל</div>Mon, 27 Oct 2014 18:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Mr Brightside)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532219&blogcode=14225903http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=532219&blog=14225903http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532219&blogcode=14150144<div align="right" dir="rtl">הלילה הוא לילה עצוב. גופותיהם של שלושת החטופים נמצאו... וכל מה שאני מדמיין בראש הוא הגופה שלך. אני כל כך עייף מהימים האינטנסיבים האחרונים, ובכל זאת מוצא את עצמי בוהה בתקרה שבחדרי. תוהה אם אביט חד כסכין, אוכל לחדור את שש קומות הבטון, גבול העננים ולבסוף גם את מערכת הכוכבים... רק בשביל לזכות בעוד מבט אחד בעיניך. העיניים עומדות להכנע לחלומות, כמו שעיניך נכנעו אז בזמנו. מעניין באיזה עולם פקחת אותן? את מי ראית לצידך? האם הרגשת הקלה אדירה או החמצה עצומה? איך מרגיש לב שמפסיק לפעום... לאן נוטים הרגשות? לאן מתפזרת האהבה הגדולה שהוא אגר? איפה הפחד? הכאב? הרי, כל החיים שלנו אנחנו מתעסקים ברגשות. אנחנו מאושרים, אנחנו מדוכאים, אנחנו אוהבים, שונאים ופוחדים. מתרגשים ומתאכזבים. לא מרשה לעצמי להאמין שפעימה אחת קטנה עלולה לגזול לי מסע שלם של רגשות. מתפלל בשקט שכל אותם הלבבות הדוממים, בינהם של אבי ושלושת הנערים ימצאו את המקום אי שם במרומים... להמשיך להרגיש. יהיה זכרונכם ברוך. </div>Tue, 01 Jul 2014 12:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Mr Brightside)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532219&blogcode=14150144http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=532219&blog=14150144http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532219&blogcode=14103699<div align="right" dir="rtl">פפוש, אבא, יהי זכרונך ברוך,לא דמיינתי שכך זה יהיה.אם להיות כן, לא דמיינתי את זה ככה בכלל. לא כתבו את זה בספרים, לא הציגו בסרטים, לא השמיעו בשירים...הכנתי את עצמי המון לרגע בו המאבק שלך עם המחלה יסתיים.אקום בבוקר, כמו כל בוקר. אמצה את היום עד תומו, כמו כל יום. ואלך לישון, כמו כל לילה.הפרט היחיד שיימחק בעריכה יהיה דמותו של אבא בבית.לא להאמין שלפני ארבעה חודשים, שיחת טלפון אחת ממך- אשר הכניסה אותי להלם פיזי ונפשי באותו בוקר, הבוקר בו הפסקת להרגיש את הרגליים, הייתה העמוד הראשון בפרק האחרון של חייך.התחלה של דרך ארוכה של סבל וכאבים, ניתוחים וטיפולים, שיקום ופיזיותרפיה, סיעוד ולבסוף שיתוק.היום, כשאני ניצב בפני הקבר שלך, אני מרגיש שלווה.מרגיש שזכיתי. זכיתי בפרידה ממך. פרידה שכל כך הרבה אנשים אינם זוכים כאשר הם מאבדים אדם היקר אליהם.ביום שבת האחרון... נכנסתי לחדר בו בחרת לעזוב את עולם החיים. החזקתי לך את היד, פקחת את עיניך והסתכלת בעיניי. שטף של מילים לצד שטף של דמעות דלף ממני. הרגשתי שזו ההזדמנות האחרונה להגיד לך את כל מה שלעולם לא אמרתי. כל מה שהתביישתי להגיד או הובכתי להודות בו.למרות שכבר לא</div>Sun, 04 May 2014 18:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Mr Brightside)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532219&blogcode=14103699http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=532219&blog=14103699http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532219&blogcode=14103686<div align="right" dir="rtl">לצערי הרב אני מכיר את בית החולים הזה כמו את כף ידי.אני יודע איפה אבא התאשפז לראשונה, היכן הוא נותח ואיפה הוא עבר את ההקרנות מייד אחר כך.אני זוכר איפה נמצאת מחלקת רנטגן ואיפה נמצא המיון, את הדרך למחלקת אורתופדיה אני זוכר היטב-למעשה אני מבלה כאן את רוב הזמן.לומד כאן לא מעט בכלל.איך לצחצח שיניים למטופל, איך להאכיל אותו, איך לרחוץ אותו במיטתו ואיך להחליף חיתול לאדם סיעודי מורכב.זה מוזר שאבא לא מרגיש את הצוואה ומטה. זה שונה לראות תינוק עם זקן לבן.בראייה מהצד אי אפשר לעכל את זה.בן אנוש בן 60 שמאבד שיווי משקל כמו גור כלבים. עיניים אבודות, שיער נושר, גזים ללא שליטה...כל התסמינים לכלב קטן.הוא גם נובח בלי הפסקה, על המשפחה, הרופאים והאחיות, העיקר שנלטף אותו.הוא גודל כל כך מהר, חומק מבין האצבעות, רק אתמול עמדת על שתי הרגלייםהיום אתה כבר לא מרגיש אותן.מרגיש לא בפוקוס, כאילו טעיתי במושב בהקרנה של הסרט הזה, משהו הפסיק לעבוד, משהו התנתק, סוללות חלשות.מלחמות עם אני ועצמי מתחוללות בתוכי, מעין שחמט שאין בו שחור ולבן.רק צפצופים של מוניטורים וצינורות עירויים מלאי דם סביבי.מיטות זזות, סדינים מתחלפים, פנים ב</div>Sun, 04 May 2014 17:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Mr Brightside)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532219&blogcode=14103686http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=532219&blog=14103686http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532219&blogcode=13824037<div align="right" dir="rtl">בן 13 שנים, עם הגב אל הדלת רחש נשמע באוויר, קורע את השתיקה המצמררת מכסה את האוזניים כמו גור המילים שלך אומרות דבר דלת מתפרצת, זיעה זולגת מן המצח עצימת עיניים חזקה, התפללות שיתפרו לי את העפעפיים לשקי הדמעות שלא אראה, שלא אבכה, שלא ארגיש פעימות לב חלול וכבד מגע מלטף שיער קולע שערותיי באצבעותיו משיכה אל הנורה עצימה הדוקה, דמעה של זיעה צריבה עזה מאגרוף מכווץ או נורה רותחת שיניים נתלשות משורשיהן חרכים נרקמים, אבן מתגלגלת בגרון, מפולת שלגים נופל לריצפה, מכונס בעצמי מקופל בתוכי. מאזין לצעדים הכבדים רוקעים בדרכם אל היציאה אל תעזבו אותי בדממה אל תעזבו אותי בחשיכה אל תעזוב אותי מצולק, בבקשה... אל תעזוב. אבא</div>Sat, 22 Jun 2013 19:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (.Mr Brightside)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=532219&blogcode=13824037http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=532219&blog=13824037