הלילה הוא לילה עצוב.
גופותיהם של שלושת החטופים נמצאו... וכל מה שאני מדמיין בראש הוא הגופה שלך.
אני כל כך עייף מהימים האינטנסיבים האחרונים, ובכל זאת מוצא את עצמי בוהה בתקרה שבחדרי.
תוהה אם אביט חד כסכין, אוכל לחדור את שש קומות הבטון, גבול העננים ולבסוף גם את מערכת הכוכבים... רק בשביל לזכות בעוד מבט אחד בעיניך.
העיניים עומדות להכנע לחלומות, כמו שעיניך נכנעו אז בזמנו.
מעניין באיזה עולם פקחת אותן? את מי ראית לצידך? האם הרגשת הקלה אדירה או החמצה עצומה?
איך מרגיש לב שמפסיק לפעום...
לאן נוטים הרגשות? לאן מתפזרת האהבה הגדולה שהוא אגר? איפה הפחד? הכאב?
הרי, כל החיים שלנו אנחנו מתעסקים ברגשות. אנחנו מאושרים, אנחנו מדוכאים, אנחנו אוהבים, שונאים ופוחדים. מתרגשים ומתאכזבים.
לא מרשה לעצמי להאמין שפעימה אחת קטנה עלולה לגזול לי מסע שלם של רגשות.
מתפלל בשקט שכל אותם הלבבות הדוממים, בינהם של אבי ושלושת הנערים ימצאו את המקום אי שם במרומים... להמשיך להרגיש.
