This Is What I See Through MY Eyes

קיבלתי אתמול מכתב עם תאירך הגיוס שלי אחרי הצו הראשון. אחד הדברים שקפצו לי למוח זה בטח יישנו את התאריך. הדבר הנוסף שקפץ לי למוח זה כמה שזה סמלי כזה. צו ראשון ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה ועם זאת יום העצמאות. וחייכתי אני חייבת להגיד שאני במידה מסוימת שמחה להתגייס לצה"ל. גיבורים עם כוחות על אין בעולם ולמען האמת אין כאן שום דבר מספרי הפנטזיה. ואני טוב יש לי רצון מסוים לעשות משהו חשוב לתרום חזרה. שירות בצה"ל מבחינתי זו חובה אין לי אפילו רצון כלשהו להשתמט עד כמה שאני אוהבת לא לעשות כלום ולא לעשות כלום שנתיים טואוב! אבל מצד שני צה"ל משנה אותך מבגר אותך ותורם לך. ואם כבר אני צריכה לשרת שנתיים אני רוצה לעשות את זה בדרך הכי טובה שאפשר קרבי לא מתאים לי אבל גם להיות פקידה. אני מניחה שזו הדרך שלי לתרום חזרה למדינה ולעשות משהו שבאמת חשוב. עם כל הכבוד ישראל בת 62 צעירה יחסית לשאר המדינות וגם קטנה יחסית. ועם כל הכבוד ועם כל השחיטות והחרא שיש במדינה היא מדהימה בפני עצמה. תסתכלו יש כאן צורות נוף מגוונות מישורים חופי ים. הרים יערות מדבריות יש כאן חום קור שלג לפעמים גשם. יש מדינות שאין להן דברים כאלה. יש כאן אנשים שלא הייתי מוצאת בשום מקום אחר בעולם. יש למדינה הזאת מוח והמון. אנחנו אחראים לפיתוחים מדעיים פיתוחים בהיי טק בחקלאות. מדינה קטנה עם לא המון תושבים אבל מדינה בת זונה! עם המון שכל המשאב הכי טוב שיש למדינה הזאת זה השכל שיש כאן. האוניברסיטה העברית בירושלים והטכניון אם אני לא טועה נחשבים למוסדות מעולים ללימודים גבוהים. יצאו מישראל זמרים דיי מפורסמים בעולם. העם הזה העם היהודי מפוזר בכל העולם בהמון מקומות בעל השפעה מסוימת. יש לנו צבא מצוין מעולה אם אני לא טועה נחשב לחזקים יותר בעולם. בניגוד לאירופה כאן לא עולה עשר שקל להיכנס לשירותים. אנחנו מדינה קטנה עם לא המון אנשים לא המון שטח מוקפים באויבים מכל צד אפשרי ועדיין פה. כל מדינה מסביבנו יכלה לחסל אותנו ממזמן וזה לא קורה. ולא רק בגלל ארה"ב במלחמת העצמאות לא היה לנו צבא ולא היה לנו עזרה והיינו הרבה פחות וניצחנו אותם. הגנו על הקרקע שלנו בדם והמון קורבנות והכאב הוא אדיר בלתי ניתן לעיכול מחסל אותנו מבפנים בכל צורה אפשרית. הדבר היחידי שיש לנו לעשות כדי לגמול להם זה להישאר כאן. לנשום לחיות להקים בית משפחה להתגייס להראות לעולם שאולי אנחנו קטנים ומסכנים אבל יש לנו כוח. המשאב הכי חשוב של ישראל הוא המוח של תושביה. עם יד על הלב עם כל הרע אני אוהבת את ישראל. יש בי הערכה לטבע שפה למקום שאני נמצאת בו. יש סיבה שכל פעם שאני טסה לחו"ל אני רוצה לחזור כי אין כמו הבית. אין כמו ישראל מזל טוב מדינה קטנה שלנו. אני מבין האנשים שרוצים ומוכנים להישאר פה ולהגן עלייך. מזל טוב ישראל ^ ^

זה נראה כאילו לא משנמה מה אני אעשה את תמצאי בזה משהו רע. קיבלת 80. 80 זה לא ציון טוב... עלינו ל-85 מה אני אמורה להגיד? 85? יחד עם עיקוף של האף 90 אוקי זה בסדר. 95 למה לא מאה!? שאני מקבלת מאה למה זה לא היה ככה מבחן הקודם? תראי אימא אני יודעת שקשה לך בלי אבא. פתאום אין מי שייתקן כל פיפס שנהרס בבית 3 בנות בוא נגיד עד לפני כמה חודשים לא ידעתי בכלל באיזה חברת אינטרנט אני. אז טוב את החלק הטכני קיבלתי עליי כי "אני צעירה אז המוח שלי עובד." כן כי המוח של אחותי שזקן ב-7 שנים לא מסוגל להבין מהלכים פשוטים של אומרים בטלפון מה לעשות אפילו לסתומים כמוך. יום אחד היא באמת חיכתה עד שאני אחזור מטיול של יומיים כדי שאני אתקן את זה חלילה תרים טלפון. אז בסדר את החלק הטכני קיבלתי עליי להחליף נורות ולדבר עם האינטרנט ולתקן אותו כשהוא נהרס. טוב אני גם מאכילה את הכלב שהוא באמת שלי אבל החתולה בתכלס של אחותי. החתולה הזאת מעוררת טרור בבית ועליי צורחים. למה? כי אחותי מאיימת שאם נעיף את החתולה היא לא תישאר בבית. ת'אמת היא תחזור בסופו של דבר אבל זה האיום כמו שהוא ואימא שלי לא משהו במשא ומתן. אני מבינה שקשה לה בלי אבא זה פתאום מיטה ריקה ואין עם מי לדבר וזה קשה בחגים וזה שובר את הלב שאת רואה ילדים קוראים אבא או שאת רואה את אחותך מנשקת את בעלה ואת קולטת שלך אין בעל. זה קשה גם לי... אני מניחה שבמקום מסוים לנקות את הבית היה התפקיד שלו ולעשות את זה במקומו התפקיד האחרון שלו שאין לו דורש באמת יחתום את זה שהוא לא כאן. שהוא לא יחזור. וזה משהו שמתחיל לשקוע אצלי במוח. זה מתבטא בכול בחלומות במחשבות ובעובדה שהיום אחרי חלום על אבא קמתי ואמרתי וואי פעם היה לי אבא. לפני קצת יותר משנה. אז אימא אני מנסה לא להיות יותר מידי נטל מה אני אעשה רישיון עדיין אין לי והיחידה שאשמה זה טוב נו אני מן הסתם. אם הייתי עושה תיאוריה קודם הייתי לומדת קודם הייתי משיגה רישיון. אבל זה מה יש. אני לא האדם שמסוגל לשבת על התחת וללמוד שעות לאיזה 90. לי טוב ב-80 שלי. אני לא אראה כמו אחיות שלי בגיל 12 רזות וחטובות. מצטערת אני גם לא 1.65 אני יותר נמוכה מזה אני כולה 1.58 את שואלת למה אני יוצאת כל הזמן ולפני שנה שאלת למה אני לא יוצאת בכלל. את מסרבת לתת לי להתגבר ולנסוע לבד באוטובוס ואז צורחת עליי שאני אפסיק לחשוב כמו ילדה בת 5. את מתעצבנת עליי שאני לא נחמדה לאחותי שבהיריון ועובר לה חרא בזמן שהיא לוחצת על הכפתורים כדי לשגע לי ת'צורה. אני לא הבת המושלמת אני רחוק מזה וטוב כי אם הייתי מושלמת לא היה לך על מה להתלונן וסביר להניח שטוב לא היה. זה פשוט לפעמים קשה לעמד בציפיות שלך. תתני לי להיות מי שאני. אני אף לא אמרתי לך אימא תרדי במשקל תעשי מתיחת פנים כדי שתהיי מושלמת. אני מקבלת אותך מעריכה אותך ואוהבת אותך גם כשאני כועסת על זה שאת תמיד מתפרצת עליי ומצפה ממני לפרפקציוניזם. הביקורת שלך עליי לא תשפר אותי היא רק תגרום לי להתבצר בעמדה שלי בעקשנות... זה קשה מידי לעמוד לסטנדרטים שלך...    

הנה עוד פוסט שנכתב לו בחוסר של אינטרנט. טיפ אם אתם מכירים את מהנלי בזק תגידו להם שזה לא לעניין להגיד שהם תיקנו את הבעיה בקווי הטלפון ואחרי כמה ימים שוב אין קו. מי ייתן והם יקבלו את המגיע להם ואני אעמיד פנים שמה שמגיע להם הוא רע. גם אם בתכלס הוא טוב >< ועכשיו נחזור לנושא שהכותרת על שמו אז מה אם זה בדילאיי זה משהו שרציתי להביע ולגרום לכמה אנשים לחשוב. בוא נקווה שחמשת הכניסות שאני מקבלת מכל פוסט בערך מישהו מהחמש כניסות האלה יקרא ויפנים. ביום ראשון שעתיים ראשונות של היום היו אנגלית ועוד על השואה. אם הייתי בוחרת לנסח את הרעיון זה רעיון גרוע. למה לדכא אותי ביום שהולך להימשך עד 5 בבית ספר במעבדה בדבר שכזה? טוב אני מניחה שהשנה לקחתי את יום השואה למקום שונה. המורה אמרה כמובן באנגלית משהו שגרם לי לחשוב שאני עושה משהו כמו השואה זה מתחיל בסטריאוטיפ "תווית" שאתה מדביק לאדם זה נהפך לאני שונאת אותו כי הוא כזה! ומשם זה להתייחס לבן אדם אחרת. אני בטוחה שכבר הזכרתי את הבן אדם הזה כמה פעמים בבלוג אולי משהו בסגנון של בלונדיני. נקרא לו א' מקורית אני הא? אחרי תצפיות ובעיקר שמועות ומראה עיניי שאימת את רובן של השמועות אולי חוץ מאחת. הדבקתי לו את התווית "רודף שמלות / פלייבוי" ובין השאר קללות. זה השלב הראשון בשלב הבא החלטתי שאני שונאת אותו כי מה שהוא עושה פוגע. זה פגע בי הוא התחיל איתי מלא פעמים ואני סירבתי כי אני יודעת שהוא רודף שמלות ושאני אמצע את עצמי פגועה. ראיתי אותו לפני כמה שבועות וידיד שלי שאל אותו "תגיד התחלת עם *שמי*?" והוא אמר "איתה? בחיים לא! יש רק כאן בחניון הזה בנות פי אלף יותר יפות!!" ואני נתתי לו כאפה ישר לתוך השיער הבלונדיני והמעצבן שלו! מה שהתעורר אצלי בשפה יפה ותנכית חרון אפי התעורר. בשפה קצת פחות הוא גרם לי לכזאת קריזה שהייתי בטוחה שבו במקום אני עומדת לבעוט לו לביצים, למשוך לו בשיער, להדביק אותו לריצפה ולקפוץ עליו עד שכל הדם ייצא לו מהגוף. עד לטיפה האחרונה גם אם זה ייקח לי חודשים! אבל לא עשיתי את זה אחרי הכאפה לשיער אמרתי לו "הוו שלא תעז לדבר איתי או להתקרב אליי מניאק בן זונה." וזה עוד צנזורה לעומת מה שיכולתי להגיד. מעטים האנשים שייצאו יותר ביץ' ממני כשאני עצבנית. זה היה הקש ששבר את גב הגמל ומאז אני מתייחסת אליו כמו אל הדבר הכי נחות שיש אני למען האמת מחכה שהוא ייתן איזה ניצוץ שיעיר את הקריזה שלי עליו כי אני לא באמת אנסה לעצור את עצמי מלטפל בו. זה השלב השלישי להתייחס אל בן אדם כמו חרא רק על זה. שחיברתי את זה הבנתי שאני מתייחסת אליו בדיוק כמו שהיטלר התייחס אלינו היהודים. ומי אני שאשפוט האם זה מגיע לו שאני אכנס בו על כמה החרא שהוא עשה אולי זה בכלל אל מגיע לו שיתייחסו אליו ככה. וכל זה התהפך לי במוח ביום ראשון וביום שני בבוקר חשבתי על 6 מיליון. מספר ענק עם המון משמעות וחשבתי על אבא שלי כמה שכאב לי לאבד אותו כמה שכואב ויכאב לי. ניסיתי להכפיל את זה ב-6 מיליון. חשבתי על זה שהאובדן האחד שלי כל כך מכאיב לי כל כך מהמם אותי עד לחוסר תפקוד וחשבתי על זה הכאב הזה ההלם הזה הצער הזה כפול 6 מיליון והדמעות חנקו אותי. איך זה בכלל קרה? איך זה אפשרי לעכל דבר כזה?! איך אני יכולה למנוע מאנשים את האובדן הזה. אני לא יכולה לשאת בעצב שלהם אני נושאת בעצב משלי. ביום עצמו בטקס בכיתי בשביל אבא בשביל לפרוק ובשביל כל האנשים האלו שנהרגו ללא שום סיבה מוצדקת. והגעתי למסקנה שכדי למנוע מזה לקרות אני לא אגיב לא' כי אין לי את הזכות לקבוע אם זה מגיע לו אני יכולה רק להגיד לו שזה פגע בי בלי אלימות. היום יום שלישי 13 באפריל הלכתי לצו הראשון שלי ואני מניחה שככה אני אדאג ששואה לא תתרחש לפחות לעם שלי. אז לא היה לנו צבא או את היכולת להגן עלינו ובתור חיילת אני אעשה את חלקי לדאוג ששיראל והעם שחי בה לא ייפול לתוך שואה נוספת. צה"ל בא להגן על המדינה הזאת והנה מסר חינוכי תשמטו? בלי סיבה מוצדקת? לדעתי המדינה לא צריכה להגן עליכם כשאתם משתמטים מלהגן על המדינה. למה שנגן על המשתמטים אם הם לא מוכנים לתת משהו חזרה? יש לאותם משתמטים מזל שזאת מדינה שמנסה לפעול על פי שוויון וזכויות האדם.