This Is What I See Through MY Eyes

השבוע שחלף גרם לי להבין הרבה. אחרי שיצאתי לטיול השנתי יומיים אחרי כל חבריי לכיתה בגלל האזכרה של אבא שלי הבנתי שאני למרות הכול יצור חברתי. שאני כן צריכה אנשים כי ביומיים שלא ראיתי אותם הם כל מה שעבר לי בראש. הרבה מזה היה בזכות הריקנות של הפייסבוק תמיד ראיתי אותם עושים את זה ואת זה מגיבים פה מגיבים שם. זה לא היה וכשראיתי אותם אני צרחתי את השם שלהם והם רצו אני מוכרחה להגיד שזו התחושה הכי טובה בחיים! זה לדעת שאתה אוהב אנשים והם מחזירים לך אהבה. זה לדעת סוף סוף ב-100% שאתה כן חשוב למישהו. שמישהו כן צריך אותך וזה דבר שאף פעם לא היה לי את הביטחון שיש לי. שבאמת אוהבים אותי שבאמת אני אוהבת אחרים. אני מניחה שזה קשור לעובדה שהרבה פעמים אימא שלי מזכירה לי כמה שאני יצור לא חברותי מקובעת וזה נשמע רע על הדף אבל לפעמים אני באמת כזאת. אבל הפסיכולוגית טוענת שאני יצור חם חברותי אוהב ונאהב. אני מתחילה לחשוב שהיא צודקת טוב מי לא אוהב שאדם כמעט זר לחלוטין אומר לו כמה הוא אדם מהמם אני לא ידועת עד כמה היא צודקת אבל זה עדיין גורם לך להרגיש טוב. בטיול הזה חברה שלי הייתה בהלם ממני בגלל שהצלחתי לפרק 2 אוהלים בלי הרבה בעיות אני לא הייתי אמורה לפרק בכלל את האוהל אבל עזרתי לה בכול זאת. ידיד שלי שעד לא מזמן חשבתי שהדבר הכי טוב שנעשה הוא לריב הוכיח לי שהוא סומך עליי ושאנחנו מסתדרים מעולה. עובדה "סבלתי" אותו 5 שעות באוטובוס רצוף ונהניתי 89% מהזמן. העולם הזה תמיד נראה לי מקום רע וקר שהולך לאבדון ולעבר השמדה עצמית בקצב מסחרר והבנתי שלא בהכרח. נכון יש כאן הרבה רע אבל לפעמים שטוב. כמו התוכנים מה אתם הייתם עושים ראיתי חלק שבו מכור סירב למכור מוצרים לזוג הומואים ואישה אחת עמדה מול כולם ונכנסה באימא שלו! יש כאן אנשים נורמאליים. או כמו הסדרה אקסטרים מייקאובר הום אדישן. נכון הסדרה הזאת לוקחת משפחות עניות בעלות סיפור מרגש ומעניקה להן בית. נכו זה למטרות רייטינג אבל עם כל הכבוד הם מעניקות להן חיים חדשים על הדרך ובחינם כמעט. אז נכון שהנראה שהמטרה הכוללת היא רייטינג בטלוויזיה אבל על הדרך גם עזרנו. ככה גם יורדים בגודל וסופר נני רייטינג אבל גם עזרנו. זה הראה לי שאתה יכול להשיג מה שאתה רוצה ולעזור לאחרים. אם אתה תחשוב מספיק אתה תמצא את הדרך לעשות את זה. תמיד טענתי שאין לי מוטיבציה שאני מפחדת מפרויקטים גדולים ושמטילים עליי לעשות משהו גדול אני מתחילה לפחד. אני גם שונאת להיות המנהיג אלא רק כשמנהיג נחוץ ואין בסביבה אף אחד מתאים. לכן ככה נורא קל לי להטיל אחריות אבל אם יש משהו שאני חייבת להנהיג כל הזמן זה את עצמי. אבל שונאים תמיד את המנהיג כי אם נכשלים זה כביכול אשמתו. תמיד אמרתי שאני לא מסוגלת לעשות דברים אל אם הם קלים במיוחד או שאני משליכה את עצמי לתוך פרויקט ללא יכולת לצאת החוצה. עד שאני אדע איך לעורר בי מוטיבציה כנראה שלעשות דברים יהיה חייב להיעשות כך. אז הלכתי להשליך את עצמי לתיאוריה שוב בתקווה שאני אצליח לעבור אותה עד סוף פסח. כי לתוך זה השלכתי את עצמי כשאמרתי "אין מצב שאני יוצאת מפסח בלי תיאוריה!!"

תמיד אמרו לי שאני תקועה בתוך בועה. בבועה הקטנה שלי שבה הכול נחמד ויפה ומה שלא נשאר אי שם בחוץ. אני מניחה שזדה מנגנון הגנה והתכחשות לחרא שמסביב. לפעמים זה היה יעיל עד שהיא נשברה כשהפגישו אותי עם המציאות. אין שום דבר רע בבועה שלי כל עוד היא שומרת עליי ולא מנתקת אותי מהכול. תמיד התעצבנתי על עצמי על זה שקשה לי להיות ספונטנית קשה לי לקבל החלטות שנראות פשוטות וקשה לי לא להידבק לשגרה ולתוכניות שלי. אפילו שאניב עצמי אמרתי לוחות זמנים נועדו להשתבש! לעיתים רחוקות יצא לי לצאת מהגבול שנוח יל בו וכשיצאתי לפעמים זה היה לטובה ולפעמים זה רק הרס. אני לא יכולה להגיד שיש לי איזו טראומה או משהו שבאמת מונע ממני לעשות את זה אני מניחה שהדבר הזה הוא העצלנות שלי.  לפעמים אתה צריך לצאת מהמסגרת לשבור קצת חוקים להתחיל לפעול. אז בהחלטה שלא הגיונית יל החלטתי לצאת לטיול של 3 ימים מהתנועה בלי מקלחת... נכון זה עם שירותים תודה לאל ואני מקווה שלא כימיים למרות שכול עוד יש שירותים אני אחיה נאלתר מקלחת מגבונים אני יודעת מה? צעד לא אופייני לי יש לי שריטה במוח למקלחת בלי מקלחת כל יום נורא קשה. אז החלטתי בצעד הזה לעשות משהו שלא עשיתי בחיים. הגיעה אלינו משלחת מגרמניה והחלטית שבמקום לחכות שהם יתחילו לדבר איית אמרתי לעצמי הם אירופאים מה שזה אומר הם מופנמים ומסוגרים ואם לא תעשי את הצעד הראשון סביר להניח שהם אפילו לא יזכרו שהיית בסביבה. והיה שם גם מישהו אחד חמוד למדיי אז בצעד שלא נורמאלי לי התחלית לדבר איתו ואיתם הוספתי חלק מהם לפייסבוק והקטע המוזר שהם אישרו אותי OO. דיברתי איתו ואפילו נתתי לו כמה עצות להתחיל עם בחרה שלי למרות שאני ידועת שהיא לא בקטע ><. אז מניחה שהשבוע קצת יצאנו מהמסגרת קצת עשינו דברים שלא עשינו לפני. מחר האזכרה של אבא קשה לי להבין שכבר שנה והוא לא כאן... מחר יהיה קשה מן הסתם אבל נעבור את זה. צעד אחד כל פעם.

אז אני עברתי אולי את השבוע הכי מעצבן בחיי וזה רק אולי. הייתי צריכה לסיים ביוטק שלם ולפקח עליו בשיא המרץ במחשבה שיש לי עד יום ראשון גג שני להגיש אותו. בסוף הסתבר שזה רק אחרי פסח... אני אמרתי לשותפי לעבודה שאין אנחנו אל גוררים את זה על פסח! ואז הוא בערך נטש אותי הוא הלך לאלוהים יודע מה ואני נשארתי עם פרויקט שלם שרחוק מסיום על 2 הכתפיים שלי. וכל פעם שנראה שסיימתי משהו משהו אחר צץ עברתי המון עצבים והיום אימא שלי עזרה לי להבין שדייי מספיק זה מספיק הביוטק הזה עושה לי סיוטים מעצבן אותי מפה להודעה חדשה וזה לא יכול להימשך ככה. אז נגיד אחרי פסח נרגע קצת ננשום! השבוע אני גם שולקת האם לפרוש מכימיה כרגע המצב לטובת תפרשי!!! באימא שלך תפרשי!! ובנוסף לכל ביום ראשון תהיה האזכרה שנה בלי אבא. זה אומנם טיפה לפני אבל זה לא ייאמן. היו ימים שנראה לי שהזמן בלעדיו לא עבר עובר וגם לא יעבור והיו ימים שהייתי מתרכזת בו לכמה שניות והיום כבר נגמר. והיום שאני חשובת על זה שפעם היה לי אבא אני נכנסת לשוק עד כמה המצב הזה נראה לי זר. מצב שהיה מוכר לי כמעט 15 שנים נהפך למשהו שהוא כמעט זר לחלוטין תוך פחות משנה. הפסיכולוגית אמרה לי בשפה פשוטה ולא חינוכית לאלתר אל תשימי זין על כולם אם את רוצה לבכות תבכי. זה לא מראה על חולשה להיפך. ואני פשוט לא מסוגלת לבכות כשיש אנשים מסביבי אני גם הבן אדם היחיד שעמד מול הקבר שלו שקברו אותו ולא בכה. אני זוכרת שהדבר היחיד שעבר לי בראש שהכניסו אותו לאדמה זה "אבא קום! אתה לא יכול באמת למות! אתה חזק! אתה חי! אתה לא מת! אבא בבקשה אל תלך..." היו פעמים שהוא בא לחלומות שלי ותמיד הדגיש כמה שהוא אוהב את כולנו... והיו חודשים שלא זכרתי אפילו חלום אחד איתו... בחלום האחרון שלי הוא אמר לי שאני מפחדת רק כי אני נותנת לפחד שלי להשתלט עליי ברגע שאני אלחם חזרה הוא כבר לא יהיה שם. זה פשוט נראה לי כל כך מוזר שאין לי אבא. אני מרגישה צביטה היסטרית בלב כל פעם שחברים שלי מספרים אבא שלי עשה ככה. דקירה בלב כל פעם שאני שומעת ילד בכל גיל אומר אבא. אני מתגעגעת לאבא שלי אני זוכרת אותו כל יום ויום ואני בטוחה שלפחות בימים הקרובים אני עוד אפרסם פוסט הרבה יותר רציני. פשוט אם אני אתחיל לבכות עכשיו הראש שלי יכאב מאמוציונאליות רצינית אפילו יותר.   

I did my best to notice
when the call came down the line
up to the platform of surrender
I was brought but I was kind
and sometimes I get nervous
when I see an open door

close your eyes, clear your heart
cut the cord

are we human or are we dancer?
My sign is vital, my hands are cold
and I'm on my knees looking for the answer
are we human or are we dancer?

משהו בשיר הזה אף פעם לא נראה לי ברור. אנחנו אנושיים או רקדנים? העסקתי את עצמי בשאלה הזאת במשך שעות ארוכות. והתשובה שמצאתי מה זה אומר הראתה שאני לומדת ספרות ותנ"ך. אנושי זה אדם עם העובדה שהוא בלתי צפוי ובעל רגש רקדן? רקדן יודע את התנועות יודע בדיוק מה לעשות מה צפוי כאילו הכול מוכתב לא מלמעלה וזה האלה לי שאלה דתית שאין לי כוונה לדון בה. האם אנחנו אנושיים וקובעים לעצמינו את החיים נתונים לרגש או שהכול בעצם מוכתב לנו למעלה? הכול מתכונן וידוע למישהו שם מראש. אני מכירה את השיר הזה כבר זמן אבל רק לאחרונה שמתי לב למלים וחשבתי עליהם לעומק. והכול כמובן בתרגום חופשי עשיתי את המיטב לשים לב כשהקריאה הגיע אליי. תמיד יצא לי לחשוב איזה קריאה בדיוק הגיעה אליי? אולי זאת ההבנה שאז מה אם חרא כל דבר רע שקרה יל עזר לי להתמודד עם משהו גרוע יותר לאחר מכן או אותה המסקנה שכל מה שקרה לי הפך אותי למי שאני. ולשורה לאחר מכן עד לבמה של היכנעות הובאתי לשם והייתי טוב לב. אני מניחה שהרבה פעמים החיים שלי הביאו אותי לנקודת שבירה וכניעה ולפעמים גם זכרתי לשמור על הטוב שבי תוך כדי ה"אפלה" שנראתה כאילו היא אופפת אותי. ולשורות האחרונות של הבית ולפעמים אני נעשה לחוץ כשאני רואה דלת פתוחה. זאת הייתה שורה סתומה מבחינתי מה יש להילחץ זו רק דלת והיא פתוחה. היא אפילו לא סגורה זה אל כאילו יש מאחורה משהו שיכול להפחיד אתה רואה מה יש שם! האומנם? אני מניחה שהתייחסתי לדלת בתור הזדמנות ומי כמוני יודע כשישי לי הזדמנות והיא יחסית גדולה למשל פרויקט אני נעשית מפוחדת ולחוצה כי אני לא ידועת מה יש שם ומה זה ידרוש ממני. אז לפעמים צריך לסגור את העיניים לנקות את הלב ולחתוך את המיתר. לפעמים אני צריכה להתעלם מהסביבה להוציא אותה מהמוח לנקות את הראש והלב ממחשבות ורגשות שליליים ולחתוך את אותו מיתר שמחזיק אותה באותה נקודה כרגע בחיים שלי אפשר להגיד שזה להיות פתוחה ומוכנה לשינוי ולרצות אותו. השורה שהניה בפזמון "ש לי סימן מלא חיים והידיים שלי קרות. עכשיו שאני חשובת על זה יש לי באמת אושר פנימי גדול אבל יש לי דיים קרות יש בה פחד מפני השינוי. ואני על הברכיים מחפש את התשובה. אני מניחה שכשאתה שם לב למילים ולוקח את הזמן להבין אותם אתה תגלה משמעויות ודברים שיעזרו לך הבין יותר טוב את עצמך.