זה פשוט מדהים בעיניי אם יש כמה דברים שאני נותנת לעצמי קרדיט עליהם זה אחד מהם השינוי שחל בי מאז שאני זוכרת את עצמי בערך כל היסודי הייתי בסיטואציה הבאה מכירים את זה בסרטים שיש מקובלים ויש חנונים? נחשו איפה אני הייתי :D כן חנונים נכון שאתם בשוק? טוב המקובלים ירדו תמיד על החלשים היררכיה חברתית החזק דור על החלש. אני מניחה שהיו נקודות בחיים שלי שם שהירידות עליי היו בלתי נסבלות אני זוכרת שהייתי מבלה לילות בוכה במיטה מסיבה זו או אחרת. קראו לי טיפשה לקחתי ללב קראו לי מכוערת לקחתי ללב כל דבר רע שאמרו לי גרם לפרץ של דמעות.
הייתי מוקפת באנשים שקראתי להם "חברים" אבל מעולם לא הרגשתי שהם חבריי. לא הצלחתי להביא את עצמי למצב שסמכתי על בן אדם אני עד עכשיו קצת ככה. "חבריי" באו אליי כשהיו בעיות כשרצו לדבר עם מישהו ואני הייתי מקשיבה ועוזרת להם אני מניחה ששם למדתי להיות שופטת / פסיכולוגית דבר שגם קצת אצלי עד היום. אבל מבפנים כבר לא ידעתי מי אני מה טוב בי? מה רע בי? על שאלה פשוטה כמו מה הצבע האהוב עליי? לא ידעתי לענות זה הרגיש קצת כמו גיהינום אבל זה הרגיש לבד. באמצע כיתה ו' הכרתי בן אדם שפקח לי את העיניים איכשהו הוא הצליח לחדור את החומה שבניתי סביבי הוא גרם לי להבין סוף סוף מי אני. ידעתי מה אני אוהבת מה אני שונאת מה התוכניות האהובות עליי איזה מוסיקה אני אוהבת לשמוע בעצם הכרתי בן אדם חדש את עצמי או לפחות התחלתי להכיר את עצמי.
בכיתה ז' עברתי עם כמה בנות לבית ספר בעיר ליד רחוק מכל מי שהיה איתי ביסודי ההחלטה השנייה הכי טובה שלי. ידעתי שעכשיו יש לי הזדמנות להראות מי אני לקבוע בעצם מי אני. כי הזמן הוא עכשיו ואף אחד לא מכיר אותי כאן ולא יכול להוריד אותי לרצפה כמו ביסודי. זה מה שעשיתי אבל הייתה בעיה קטנה... לכל אחד יש פחדים ושדים משלו ואחד משלי היה לא בדיוק קול אבל משהו בראש שלי שאמר לי שאני לא יכולה לעשות את המטלות הכי פשוטות. קראתי לזה חבלה עצמית במקום שמישהו חיצוני ירד עליי היה לי מישהו פנימי. וכמו שאמרתי פעמים רבות האויב הכי גדול שלך זה שיהרוג אותך מבפנים הוא אתה עצמך. ואם יש אדם שהיה הכי קשה לנצח זה את עצמי הרי מיד יידע מי ישפיל אותך? מה יכאיב לך? מה ידכא אותך? יותר טוב מעצמך? היה קשה לנצח את הקול הזה אבל בסוף הצלחתי ומאז נפקחו לי העיניים שוב.
סוף סוף קצת שקט בראש שלצערי לא נמשך זמן רב. תוך כדי המאבקים העצמיים שלי איבדתי סבא יומיים אחרי הבת מצווה שלי והייתה לי הדחקה של שנה בערך שנה אחרי זה אבא שלי אושפז בבית חולים עם סרטן שלימים יהרוג אותו. החודשים שלפני המוות של אבא היו גיהינום על פני האדמה. מעולם לא הייתי אדם שאוהב לצאת מהבית ובתקופה שהוא גסס לנו מול העיניים זה הדבר היחיד שרציתי מעולם לא תראו ילד ששמח להיות בבית ספר ושונא לחזור הביתה. לראות את האדם הכי חזק שהכרתי שוכב על הספה מותש עייף וחולה לא מסוגל לעכל ומקיא היה הדבר הכי כואב שקרה לי. הידיעה שאין משהו שאני או כל אחד יכול לעשות הרגה אותי מבפנים והחלטתי להתעלם מזה כי ידעתי שאני אשבר אם אני אחשוב על זה.
שאימא לקחה את אבא לבית חולים וסיפרה לי שהרופאים אומרים שהמצב שלו לא ישתפר חשבתי טוב זה לא יהיה יותר גרוע. שאימא הכריזה שעליי לבקר במקום השנוא עליי בית חולים החלטתי לבצע את ההחלטה הכי טובה שלי בחיים. שסוף סוף הכרתי במוות של סבא שלי התחרטתי על זה שמעולם לא אמרתי לו שאני אוהבת אותו. ישבתי כל שיעור ביולוגיה וכתבתי לאבא שלי מכתב כל מה שרציתי להגיד לו כל הדברים הטובים כמה שהוא הגיבור שלי כמה שאני מעריכה אותו כמה שאני רוצה שיחלים וישוב במהירה. את הלב שלי שפכתי ואמרתי לאימא להקריא לו אחרי שאלך. כשביקרתי אותו החזקתי לו את היד עודדתי את אימא שנראה שבורה לגמרי. וחייכתי אל אבא שלי נתתי לו שניקה על המצח ואמרתי לו שבסוף שנינו נתחרה מי רץ מהר יותר לאוטו כדי לברוח מהמקום הזה. זה היה הערב האחרון שראיתי אותו. 5 ימים אחר כך ולא היה לי אבא. משהו בתוכי כאילו ידע שאם אני לא אכתוב לו את המכתב הזה אם אני לא אגיד לו את זה אולי לעולם אני לא אגיד לו את זה!
והיום? אני מסתכלת על עצמי... מבינה שהרבה מהתסכול והרבה ממצב הרוח הרע שלי נובע פשוט מגעגוע. געגוע של אדם שאיבד את האדם הכי חשוב לו... אני מבינה שכל אירוע קשה שאי פעם עברתי בחיים שלי הכין אותי לרגע שאני אאבד הדבר הכי חשוב. לרגע שבו זה יהיה להילחם או לוותר. ואפילו שקשה לי נורא עם המוות שלו אני גאה שהיה לי אבא כזה אבא שכאשר הוא גילה שהוא חולה שוב בסרטן הוא אמר אני דואג לאשתי ולבת הקטנה שלי וכששמעתי את זה אמרתי שאין לו מה לדוג שאני בידיים טובות האבא שהסיסמא שלו במחשב הייתה winner לנצח... אותו האבא שאיבדתי עזר לי להבין מי אני. נכון יש ליד רך ארוכה ואני אמשיך להסתכל על הדרך שעשיתי מילדה קטנה בכיתה ו' לילדה קטנה בכיתה י'א אנחנו משתנים ללא הפסקה. מה השינוי הזה יהיה זה רק בידיים שלנו.