הנה עוד פוסט שנכתב לו בחוסר של אינטרנט. טיפ אם אתם מכירים את מהנלי בזק תגידו להם שזה לא לעניין להגיד שהם תיקנו את הבעיה בקווי הטלפון ואחרי כמה ימים שוב אין קו. מי ייתן והם יקבלו את המגיע להם ואני אעמיד פנים שמה שמגיע להם הוא רע. גם אם בתכלס הוא טוב >< ועכשיו נחזור לנושא שהכותרת על שמו אז מה אם זה בדילאיי זה משהו שרציתי להביע ולגרום לכמה אנשים לחשוב. בוא נקווה שחמשת הכניסות שאני מקבלת מכל פוסט בערך מישהו מהחמש כניסות האלה יקרא ויפנים. ביום ראשון שעתיים ראשונות של היום היו אנגלית ועוד על השואה. אם הייתי בוחרת לנסח את הרעיון זה רעיון גרוע. למה לדכא אותי ביום שהולך להימשך עד 5 בבית ספר במעבדה בדבר שכזה? טוב אני מניחה שהשנה לקחתי את יום השואה למקום שונה. המורה אמרה כמובן באנגלית משהו שגרם לי לחשוב שאני עושה משהו כמו השואה זה מתחיל בסטריאוטיפ "תווית" שאתה מדביק לאדם זה נהפך לאני שונאת אותו כי הוא כזה! ומשם זה להתייחס לבן אדם אחרת. אני בטוחה שכבר הזכרתי את הבן אדם הזה כמה פעמים בבלוג אולי משהו בסגנון של בלונדיני. נקרא לו א' מקורית אני הא? אחרי תצפיות ובעיקר שמועות ומראה עיניי שאימת את רובן של השמועות אולי חוץ מאחת. הדבקתי לו את התווית "רודף שמלות / פלייבוי" ובין השאר קללות. זה השלב הראשון בשלב הבא החלטתי שאני שונאת אותו כי מה שהוא עושה פוגע. זה פגע בי הוא התחיל איתי מלא פעמים ואני סירבתי כי אני יודעת שהוא רודף שמלות ושאני אמצע את עצמי פגועה. ראיתי אותו לפני כמה שבועות וידיד שלי שאל אותו "תגיד התחלת עם *שמי*?" והוא אמר "איתה? בחיים לא! יש רק כאן בחניון הזה בנות פי אלף יותר יפות!!" ואני נתתי לו כאפה ישר לתוך השיער הבלונדיני והמעצבן שלו! מה שהתעורר אצלי בשפה יפה ותנכית חרון אפי התעורר. בשפה קצת פחות הוא גרם לי לכזאת קריזה שהייתי בטוחה שבו במקום אני עומדת לבעוט לו לביצים, למשוך לו בשיער, להדביק אותו לריצפה ולקפוץ עליו עד שכל הדם ייצא לו מהגוף. עד לטיפה האחרונה גם אם זה ייקח לי חודשים! אבל לא עשיתי את זה אחרי הכאפה לשיער אמרתי לו "הוו שלא תעז לדבר איתי או להתקרב אליי מניאק בן זונה." וזה עוד צנזורה לעומת מה שיכולתי להגיד. מעטים האנשים שייצאו יותר ביץ' ממני כשאני עצבנית. זה היה הקש ששבר את גב הגמל ומאז אני מתייחסת אליו כמו אל הדבר הכי נחות שיש אני למען האמת מחכה שהוא ייתן איזה ניצוץ שיעיר את הקריזה שלי עליו כי אני לא באמת אנסה לעצור את עצמי מלטפל בו. זה השלב השלישי להתייחס אל בן אדם כמו חרא רק על זה. שחיברתי את זה הבנתי שאני מתייחסת אליו בדיוק כמו שהיטלר התייחס אלינו היהודים. ומי אני שאשפוט האם זה מגיע לו שאני אכנס בו על כמה החרא שהוא עשה אולי זה בכלל אל מגיע לו שיתייחסו אליו ככה. וכל זה התהפך לי במוח ביום ראשון וביום שני בבוקר חשבתי על 6 מיליון. מספר ענק עם המון משמעות וחשבתי על אבא שלי כמה שכאב לי לאבד אותו כמה שכואב ויכאב לי. ניסיתי להכפיל את זה ב-6 מיליון. חשבתי על זה שהאובדן האחד שלי כל כך מכאיב לי כל כך מהמם אותי עד לחוסר תפקוד וחשבתי על זה הכאב הזה ההלם הזה הצער הזה כפול 6 מיליון והדמעות חנקו אותי. איך זה בכלל קרה? איך זה אפשרי לעכל דבר כזה?! איך אני יכולה למנוע מאנשים את האובדן הזה. אני לא יכולה לשאת בעצב שלהם אני נושאת בעצב משלי. ביום עצמו בטקס בכיתי בשביל אבא בשביל לפרוק ובשביל כל האנשים האלו שנהרגו ללא שום סיבה מוצדקת. והגעתי למסקנה שכדי למנוע מזה לקרות אני לא אגיב לא' כי אין לי את הזכות לקבוע אם זה מגיע לו אני יכולה רק להגיד לו שזה פגע בי בלי אלימות. היום יום שלישי 13 באפריל הלכתי לצו הראשון שלי ואני מניחה שככה אני אדאג ששואה לא תתרחש לפחות לעם שלי. אז לא היה לנו צבא או את היכולת להגן עלינו ובתור חיילת אני אעשה את חלקי לדאוג ששיראל והעם שחי בה לא ייפול לתוך שואה נוספת. צה"ל בא להגן על המדינה הזאת והנה מסר חינוכי תשמטו? בלי סיבה מוצדקת? לדעתי המדינה לא צריכה להגן עליכם כשאתם משתמטים מלהגן על המדינה. למה שנגן על המשתמטים אם הם לא מוכנים לתת משהו חזרה? יש לאותם משתמטים מזל שזאת מדינה שמנסה לפעול על פי שוויון וזכויות האדם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Pandora3