עמדנו מתחת לבניין, ושאלת אותי את השאלה הכי פשוטה "אז איך את מגדירה אותי?"

והמוח שלי הרכיב משפט מאוד מהר ובצורה ברורה- הבנאדם שאני לא רואה את החיים שלי בלעדיו. הבנאדם שאני אוהבת. אבל איכשהו, במקום להגיד את הדבר הפשוט הזה שהמוח שלי כבר סידר בשבילי בחרתי לחפש מושגים שטחיים, אולי משהו שתרצה לשמוע ולבסוף, נמנעתי מלהגיד משהו בכלל. הגאווה שלי לא נתנה לי להגיד מילה ממה שחשבתי.

ואז כשאמרת איך אתה היית מגדיר אותי לפניי חודשיים-שלושה ואמרת את מה שאמרת, הרגשתי הכי מטומטמת בעולם. הרי כל מה שרצית לשמוע היה מה שרציתי להגיד מלכתחילה...ואפילו את זה לא אמרתי.

לפעמים אני תוהה אם זה דפוס בחיים שלי, להרוס דברים בגלל אגו וגאווה. לפספס את הדברים החשובים באמת.

משום מה, המוח שלי מרכיב בשבילי את הדבר הפשוט הבא- כן.

היי. האם זאת את שמתבוננת בי בחזרה? האם ייתכן שנשארת אותה בחורה? כי אני כבר לא רואה את עצמי בך. נשארה רק השתקפות, ותו לא.

ואיך זה קרה למעשה..? איך קרה שכל עולמי התהפך ונותרתי מבולבלת כמו ההיא, בשמלה אדומה ושתי צמות.

לפניי שאתחיל לזרוק לאוויר משפטים חסרי תוכן ומשמעות, אלך לאכול לי איזה יוגורט.

הכתיבה הזאת, תמיד מצילה אותי מעצמי. כנראה שיש דברים שלא משתנים.