http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=53078heCopyright 2026 Venus Love. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=53078http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/78/30/05/53078/misc/9529886.gifhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=53078&blogcode=12202763<div align="right" dir="rtl">סיפור קצר כתוצר של שיעמום וקריאה מרובה של אתגר קרת...תהנו(?) התפטרתי מהעבודה. זה קרה ביום השלישי בשבוע שבו גיליתי שאני מהלך תוך כדי שנתי. השארתי על שולחנו של הבוס מכתב ארוך וזועם בו פירטתי את כל הסיבות והנסיבות להתפטרותי. זה כלל פירוט נרחב על כך שהייתי טיפש מלכתחילה ללמוד חשבונאות, שחשבתי שזה יעשה לי טוב. זה המשיך בכך שאני לא יודע מה חשבתי לעצמי כשהגעתי לעבוד בחברה הזאת. סביר להניח שעל כסף. ועל ביטחון. לעזאזל עם הכסף והביטחון! כנראה שהייתי מאוד אמוציונאלי כשהדבר נכתב לכן הסברתי שנמאס לי להיות עוד בורג במערכת ולשבת כל יום על התחת מ8:00- 16:00 ולא לעשות אף דבר משמעותי עם חיי. אני רוצה יותר! כתבתי. וכך בעצם התפטרתי מהעבודה. כשהתעוררתי בבוקר למחרת, הרגשתי נפלא. התמתחתי במיטה החמה ופקחתי עיניי באיטיות של חתול מתרפס. באותו בוקר עשיתי את כל הדברים אותם אני עושה כבכל בוקר. הלכתי לשירותים, צחצחתי שיניים, בדקתי אם המפרצים שלי נסוגו עוד יותר והאם יצאו לי קמטים חדשים, שתיתי קפה וקראתי עיתון. בתום התארגנותי יצאתי לעבודה. מוכן לעוד יום של חוסר מעש וישיבה מול מחשב קר וחסר רגש. משהגעתי לע</div>Thu, 09 Dec 2010 20:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (Venus Love)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=53078&blogcode=12202763http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=53078&blog=12202763http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=53078&blogcode=12155259<div align="right" dir="rtl">בעצם, אף אחד לא הכריח אותי להתחיל לכתוב. לא היה אף אדם שהצמיד אקדח קר לרקתי והורה לי להתחיל להקליד. עשיתי זאת בשביל עצמי. וכך כשבוקר אחד קמתי והחלטתי לכתוב ספר, עשיתי זאת אך ורק לעצמי. להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לכתוב משהו שהוא יותר מ3-5 עמודים, משהו בעל עלילה. להוכיח לעצמי שאני מסוגלת להתמיד ולא להישבר, גם ברגעים הקשים שבהם אתה מרים ידיים וזורק את כל העניין לפח. וכך, כשאני מצוידת בזרע של רעיון ומחשב מקרטע, התחלתי את המסע. חשוב לציין כי היה זה מסע לא פשוט, לא קל ובטח ובטח שלא קצר. מהרגע הראשון שהתחלתי לכתוב המון דברים השתנו, החלפתי דמויות, החלפתי תפאורות ויותר מזה- החלפתי עלילות. וכך בכל פעם שצץ בראשי רעיון חדש יותר, נועז יותר- החלטתי לשלבו בסיפור ולשזור אותו עם שאר הרעיונות שהיו לי קודם לכן. הכתיבה עצמה ארכה כחמש שנים. חמש שנים שבמהלכם שיניתי המון דברים, שכחתי מי היו בכלל הדמויות ושכחתי שאני אמורה לסיים את הדבר הזה מתישהו. אבל יותר מכל, במהלך חמש השנים הללו אני השתנתי. התבגרתי, התעצבתי, שיניתי השקפות עולם ודעות. והיום כשהדבר הזה סופסוף מוכן, גמור, מודפס ומונח על שולחני אינני יכולה</div>Sat, 13 Nov 2010 16:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (Venus Love)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=53078&blogcode=12155259http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=53078&blog=12155259http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=53078&blogcode=12047326<div align="right" dir="rtl">אולי זה כל הקטע של השנה החדשה, יום כיפור ורצון בלתי נדלה להשתנות, להשתפר ולהפוך לצדיק. וייתכן וזה השיעמום. אבל היום החלטתי להיכנס ולראות אם הדף הקטן הזה שנקרא "הבלוג שלי" עוד קיים. הפלא ופלא! אף אחד אפילו לא טרח למחוק את המקום השומם הזה שמת עוד לפני שהחלטתי לפתוח אותו. תענוג. ולמרות שאני מכחישה את היותי 'כותבת בלוגים' ומנסה לתרץ את זה כ"כשהייתי צעירה...אהבתי מדי פעם לכתוב" אי אפשר להתכחש לכך שתמיד, איכשהו, בדרכיו הנסתרות של העולם אני תמיד אחזור לכאן. לפרוק עוד משהו שמטריד אותי, להתפעל מדבר שכבר קצו המילים מלתאר אותו. וסתם לכתוב. כי כמה שאני מכחישה מעולה- אני מתה על זה! והפעם נכנסתי לכאן לעלות מעט נוסטלגיה...להתרפק על זכרונות העבר ולהזכיר לעצמי איפה הכל התחיל. ואיפה אני היום- סיימתי לכתוב את הספר המיוחל שכה מיאנתי לסיים. כיום אני מחפשת דרכים לפרסמו: מחפשת הוצאות לאור, מתקנת, משפרת, שולחת, בודקת. ומי היה מאמין שהכל התחיל בעמוד הקטן הזה, לפני כל השכלולים שנעשו כאן, לפני כל הפרו וכל הפריבילגיות? אחחח...יחי הנוסטלגיה...</div>Sat, 18 Sep 2010 20:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (Venus Love)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=53078&blogcode=12047326http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=53078&blog=12047326http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=53078&blogcode=11695654<div align="right" dir="rtl">זה התחיל כיום מאוד יפה, שמשי. אפשר אפילו להגיד שהשמיים היו כחולים והציפורים צייצו. יום יפה למדיי. אותו התחלתי בצורה פשוטה למדיי- העמדתי את הקומקום, שמתי כפית גדושה של קפה בספל האהוב עליי, הזה שמיכל קנתה לי ליום הולדת, שתי כפיות של סוכר חום- כי בריאות זה מעל הכל. הקומקום השמיע קול שריקה וחדל מלעבוד, שפכתי את המים הרותחים עד לשלושת רבעי הספל ואת השאר מהלתי בחלב קר. הבטתי בתערובת שהפכה את צבעה משחור לחום-מוקה.זה היה יום דיי שגרתי למראה. ואחר כך מתתי. למען האמת, לא עשיתי שום דבר כל-כך משמעותי באותו יום. שום דבר בו לא נראה מוזר. לאחר שסיימתי עם ארוחת הבוקר, חיפשתי את החולצה הכי נקייה שיש לי בערימת הבגדים שהייתה על הכיסא. מצאתי חולצה מפוספסת שנראה ששרדה את הלילה, ג'ינס כהה עם כרע בברך. התלבשתי בזריזות היות ואני כבר מאחר לעבודה. חטפתי את התיק שלי מהשידה שליד המיטה ורצתי במהירות לדלת, מדלג שתיים-שתיים על המדרגות. בדקה התשעים הספקתי לאוטובוס. הרגשתי שהיום זה היום שלי. התרווחתי בכיסא וקיוויתי שלא תעלה בתחנה הקרובה זקנה שתקים אותי. כי עם כל הכבוד לזקנה, יש עוד 20 מקומות- אבל משום מה היא תמי</div>Sun, 04 Apr 2010 19:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (Venus Love)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=53078&blogcode=11695654http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=53078&blog=11695654http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=53078&blogcode=11558425<div align="right" dir="rtl">פעם כשהייתי עוד נוסע בקו חמש הארור אשר עשה את כל הסיבוב בשכונת הרמבם עד שהוא הגיע למרכז העיר נתקלתי באדם מעניין. הוא התיישב על ידי במושב, ועל אף שחייכתי אליו אינו ענה בחיוך חזרה. פניתי להסתכל בחלון, צפיתי בבתים האפורים שנגלו לעיניי, צפופים כמו בכוורת של דבורים. מעט אנשים התהלכו ברחובות ובעיקר העיר הייתה רדומה. האיש שליידי לא הביט מהחלון כלל אלא הוציא מתוך כיס חליפתו המכובדת ספר קטן והחל מדפדף בו עד שהגיע לעמוד אותו חיפש והחל לקרוא בו. חיפשתי את שם ספר בעיניי על הכריכה או את שם המחבר, אך ללא הצלחה. האותיות הכתובות על הכריכה נחבאו מעיניי. "מה אתה קורא?" שאלתי אותו בתמימות. "אינני קורא. זוהי תפילה. וזהו הספר הקדוש" ענה לי. "הספר הקדוש?" שאלתי באי-הבנה. <SPAN lang=HE style="FONT-SIZE: 10pt; FONT-FAMILY: Arial; mso-bidi-language:</div>Sat, 30 Jan 2010 17:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (Venus Love)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=53078&blogcode=11558425http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=53078&blog=11558425http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=53078&blogcode=11501917<div align="right" dir="rtl">ואיכשהוא הרי ידעתי שאגיע לכאן. לנקודה הזאת בדיוק. ידעתי. רק לא ידעתי שזה יגיע כ"כ מהר. אבל הנה זה כאן. הנה אני כאן. בפעם הזיליון מנסה להבין מה הייתה הפואנטה של כל זה. לפעמים נדמה לי שאני אוהבת לעשות דרמה, להכניס לחיים קצת אקשן, רק כדי לבדוק אם אני חיה, אם יש לי דופק. ואז כשהכל הרוס, אני מתבוננת בהריסות חיי, תופסת את הראש וחושבת "למה לעזאזל עשיתי את זה מלכתחילה?!" פשוט מדהים. וצללתי לתוך זה במודעות מלאה שזה כנראה בדיוק מה שאני עושה גם עכשיו. ואולי לא. ואולי בעצם הייתי צריכה את ההתנתקות הזאת לקצת. לנקות את הראש. לברוח מהמחשבות. לברוח מעצמי. ובקיצור- לברוח. ונסיונות הבריחה שלי נהדרים, רק מה-המחשבות עלייך לא מפסיקות להנחית אותי בחזרה לכדור הארץ. הסטירה המצלצלת בפרצוף מנופפת מולי בבוז כשאני נמצאת פיזית עם בנאדם אחר, מדברת/צוחקת אבל כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה מה אתה עושה ברגע זה, אם כיף לך, אם אתה מחייך עכשיו את החיוך החמוד הזה שחורט בפנייך קמטים, ולמה לעזאזל אני חושבת על כל זה?! רציתי לעבור תהליך, למצוא את עצמי בחזרה...רציתי לשבור ולהרוס רק כדי לנסות ולבנות מחדש. רציתי לעשות הכל לבד</div>Sun, 03 Jan 2010 20:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (Venus Love)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=53078&blogcode=11501917http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=53078&blog=11501917http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=53078&blogcode=11489962<div align="right" dir="rtl">הייתכן, ורק קצת, שאני פשוט בנאדם שאף פעם לא מרוצה? איך זה שכשטוב לי, אני חושבת שטוב לי מדיי ואולי נתקעתי, ואז אני עושה הכל כדי לצאת מהמצב הנוח החמים והעוטף הזה, נזרקת למים העמוקים ואז מתלוננת שאני בעצם לא יודעת לשחות ויהיה נחמד אם מישהו יזרוק לי מתנפח או שניים. לראשונה בחיי, אני מרגישה כמו ילדה קטנה. לראשונה בחיי אני שמה לב לאופן שבו אני מתמודדת עם דברים- אני בורחת. אני מציבה חומה. רצוי עבה ועם גדר חשמלית סביב. והאנשים הבודדים שמצליחים לפרוץ- דינם נחרץ בטרם עת. מה לעזאזל לא בסדר איתי?!?!?</div>Tue, 29 Dec 2009 19:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (Venus Love)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=53078&blogcode=11489962http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=53078&blog=11489962http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=53078&blogcode=11459606<div align="right" dir="rtl"> יומני היקר שלום, אני חושבת שאני לומדת, לפחות קצת, איך לזרום עם החיים. לא לתכנן בקפידה עד הפרט האחרון, ואז להתאכזב מכך שהדברים לא מסתדרים כפי שאני מצפה. אלא פשוט להיות. ולתת לדברים לקרות וליפול למקומותיהם. אני רק מקווה שבסופו של דבר, אני לא אהייה זו שתיפול.</div>Wed, 16 Dec 2009 12:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (Venus Love)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=53078&blogcode=11459606http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=53078&blog=11459606http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=53078&blogcode=11435636<div align="right" dir="rtl"> תקראו לי ילדה טיפשה. תקראו לי ילדה קטנה, נאיבית וטיפשה. אבל אני מאמינה שיהיה טוב. ותמיד. אני סומכת על תחושות הבטן שלי ועושה מה שאני חושבת שנכון להרגע. נכון, אולי זה לא בדיוק נכלל בהגדרה של "אדם בוגר" אבל אני סבורה שזה מה שטוב. אני מאמינה שדברים קורים ונעשים מתוך סיבתיות ולא במקריות אקראית. אני מאמינה שכולנו סוללים דרך שייתכן שכבר סלולה. אמנם סלולה היא זה מכבר אבל רק אנחנו בוחרים אם יזדמן לנו לפגוש שודד או גנב או שמא שדות שלמים של חמניות צהובות. ואני מאמינה שהיכולת לעשות טעויות היא חלק מבחירת הדרך, והיא מעצבת אותה לא פחות. ואני רוצה להאמין שמותר לי לעשות טעויות. כי עד עכשיו נצמדתי לבטוח ובחרתי בחירות טובות. ופתאום הבנתי שהדרך הסלולה שלי רצופה באותו נוף, כמו תמונה שקפאו כל צבעיה. ואני מאמינה שיש ביכולתי לשנות את הנוף הזה, גם אם כרגע ההחלטה שלי נראית לכם טיפשית ולא בוגרת. כי אני מאמינה שיהיה טוב. וכזאת אני- קצרה במילים ולא מובנת. אבל זה- כבר לא חשוב...</div>Sat, 05 Dec 2009 20:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (Venus Love)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=53078&blogcode=11435636http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=53078&blog=11435636http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=53078&blogcode=11419872<div align="right" dir="rtl">עמדנו מתחת לבניין, ושאלת אותי את השאלה הכי פשוטה "אז איך את מגדירה אותי?" והמוח שלי הרכיב משפט מאוד מהר ובצורה ברורה- הבנאדם שאני לא רואה את החיים שלי בלעדיו. הבנאדם שאני אוהבת. אבל איכשהו, במקום להגיד את הדבר הפשוט הזה שהמוח שלי כבר סידר בשבילי בחרתי לחפש מושגים שטחיים, אולי משהו שתרצה לשמועולבסוף, נמנעתי מלהגיד משהו בכלל. הגאווה שלי לא נתנה לי להגיד מילה ממה שחשבתי. ואז כשאמרת איך אתה היית מגדיר אותי לפניי חודשיים-שלושה ואמרת את מה שאמרת, הרגשתי הכי מטומטמת בעולם. הרי כל מה שרצית לשמוע היה מה שרציתי להגיד מלכתחילה...ואפילו את זה לא אמרתי. לפעמים אני תוהה אם זה דפוס בחיים שלי, להרוס דברים בגלל אגו וגאווה. לפספס את הדברים החשובים באמת. משום מה, המוח שלי מרכיב בשבילי את הדבר הפשוט הבא- כן.</div>Sat, 28 Nov 2009 15:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (Venus Love)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=53078&blogcode=11419872http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=53078&blog=11419872