איפשהו בין האתמול למחר איבדתי את המילים. איבדתי את היכולת להביע עצמי במילים הפשוטות ביותר. ומחנק מוזר השתלט על הגרון.

נחשפתי וברחתי, כיוון שזה מה שאני תמיד עושה. אני נחבאת מאחורי החומות הורודות שלי ומחכה. מחכה להתגלות ובו זמנית חוששת. ואתה באת ובלי לשאול ומבלי להתייעץ הצצת בסדק שנפער. ואני כבר לא בטוחה שזה מה שרציתי.

ואז אני חוזרת עם הזנב בין הרגליים כי זה מה שמחיה אותי- המילים. וזה מה שנותן לי משמעות. וגם את זה הצלחתי לאבד.

לא מבינה מה אוכל אותי כל-כך מבפנים...