היי,
יש לי סיפור חדש... אני מקווה שתאהבו אותו כמו הקודם....
קריאה מהנה!!!!
יום שלישי, 10 בבוקר, ההפסקה הגדולה, מקיף "אולראי".
בעודי יושבת על המדשאה החדשה, לועסת בהנאה כריך טעים תוצרת בית, ומבלה עם האנשים שהכי כיף לי איתם, החבורה שלי, אני שומעת (למרות שזה ממש קשה עם כל המופרעים שצורחים לידנו) את קולה (הצרוד) של המזכירה לנו:" שרון פורת, מתבקשת להגיע מיד למשרד המנהל."
משרד המנהל? אימלהה!!!
משרד המנהל? אותו אדם שכופה עלינו חולצות מזעזעות (בערך כמו שלו), אותו אדם שהעיף את רשימה ארוכה של תלמידים בגלל משמעת, אותו אדם שמכריח אותנו לקום לכבודו כמו בצבא, אותו אדם שטורח לנאום לנו על דברים שלא מעניינים אף אחד רוצה לדבר איתי בדחיפות? טוב שמישהו ישאיל לי עט, אני צריכה לקבור את עצמי...
"אההההה" צווחי והרעדתי את כל מי שהיה לידי ברדיוס של קילומטר.
אוהד הרים את עיניו הירקות אלי ושאל (כמה אופייני לו) "מה קרה?"
עשיתי (מה שבתור אחד שידועה במבטים נוקבים) את המבט הכי כועס שלי, הסתכלתי עליו ואמרתי בקול עצבני ומפוחד:" אתה באמת שואל?"
"זה בגלל הנמהל?" הוא שאל בקור רוח של מגיש חדשות זקן.
"ברור שזה בגללו.." אמרתי לו עצבנית וזרקתי את שקית הבד (אל תראו אותי ככה, אני ממחזרת.)
"זה בטח שום דבר.." ליאור ניסתה (וגם קצת הצליחה) להרגיע אותי כמו תמיד.
"אז למה מרגלית אמרה 'בדחיפות'?" הקשתי עליה.
" את מכירה אותה, לא? מכל דבר היא עושה עניין. כמו בלהקה שלי, היא הזעיקה אותי,
בערך בדחיפות שמזעיקים אמבולנס רק כדי שאני אוריד את הפתק מלוח מודעות.."
היא אמרה בקול רגוע כל כך עד שהתחלתי להאמין לה.
"את חושבת?" אמרתי בקול מתחנף ונתתי לה מבט עצוב של כלב לברדור קטן ומסכן.
"אני בטוחה.." היא אמרה ונשמעה לרגע כמו אמא שלי באחת מהטפות המוסר הארוכות שלה.
"טוב אז הלכתי.." אמרתי כשאני מתרחקת מהפינה שלנו במדשאה, משאירה את ליאור המחייכת,
אהוד ההורס, ואת אלון שספק הבין על מה אני מדברת.."
הם מוזרים, הם לפעמים מפחידים, מעצבנים אבל הם החברים הכי טובים שלי...
מה לעשות? נדפקתי עם החבורה הכי הזויה במקיף, אבל מה שלא יהיה אני אוהבת אותם.
(אוהבת, אוהבת אבל אם מישהו יגע לי ביומן, דמו בראשו, אה?)
התקדמתי לבניין המזכירות, הבניין הגדול והאפור שאף תלמיד לא אוהב. זרקתי כמה שלום פה ושום ונכנסתי. עליתי במדרגות, מלווה בהמון תמונות של בוגרים (שאגב היו ממש שמחות, החיים הטובים אחרי בצפר, אה?) ובמורים ממורמרים, לצידי גם נפרשו מכתבי הערכה ותעודות הוקרה למקיף שלי, אחלה זה ממש יעזור לי, עכשיו כשאני מועמדת להוצאה להורג במשרד המנהל.
ניסיתי לחשוב על מה הוא הולך להרג אותי. על ההפגנה בקפיטריה נגד אוכל משומר?, לא... זה עבר מזמן. על המסיבה שעשינו בחדר מדעים? אין מצב זה היה לפני שבועיים, על הריב עם נבחרת השחמט? לא יכול להיות, הוירדויים האלה אפילו לא הלשינו, אז על מה הוא כבר רוצה לדבר איתי.
למזלי המדרגות העזובות נגמרו והייתי ממש לפני חדר המנהל - במזכירות.
"הי מרגלית.." אמרתי בחיוך מזויף שאפילו אני נגעלתי לעשות.
"שלום שרון, מה שלומנו?" היא שאלה בקול שמתאים לרופאה לשאול ילד קטן לפני טיפול כואב.
"מעולה, ואיך את מרגישה?" אמרתי ללא שליטה על פי.
"טוב, נחמד ששאלת.."
חייכתי אליה והרגשתי את רמת הסוכר מטפסת לי בדם, איכס, כמה מתיקות וצביעות במקום אחד. אני חייבת להתקלח אחרי זה!!!
נכנסתי למשרד המנהל, הוא ישב בכיסא ענקי (כמו אלה שיש לרעים, כיסא גדול, מעור ומסתובב, הלוואי עלי אחד כזה...)
"שרון, טוב שבאת, אני צריך לדבר איתך.." הוא אמר והסתובב אלי (בכיסא המסתובב והשווה שלו..)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
