אני מאוד מצטער על כל הבלאגן שהיה פה. קיבלנו הצעה מעניינת- לערב את הכוכבים הצעירים בקהילה. הרעיון נשמע לי מאוד מרשים והסכמתי, לא תכננתי שכל הצלמים בברנז'ה יגיעו גם הם. אבל אתם מבינים, בימים כמו שלנו- אנשים מחפשים כל קרן אור קטנה שיש..." הוא אמר בייאוש וחייך חיוך עייף.
אז מה אתם אומרים?! הכל תלוי בכם עכשיו." הוא אמר.
"זה נפלא.." אמרה נגה
"כן.." השיב אור וכולם הצטרפו.
"אז הוחלט?! הולכים על זה..." הוא אמר והעיף מבט בשעונו הסגול.
עד יום שני הבא, בשבע בדיוק תגישו לי את ההצעות, חשוב להגיע בזמן- הנודניקים האלה גם יהיו שם..."
אני סומך עליכם שתביאו לי רעיון שיגרום לי להתברווז – אתם יודעים, להפוך לברווז.."
הוא חייך והסתלק משם.
נגה פסעה משם עליזה. היא חייכה וצעדה על המרצפות העקומות, דילגה בשביל המאובק, כשלפתע היא נעצרה.
שלט גדול ועצוב עצר אותה.
אנו מבקשים את עזרת הציבור הישר.
בבנו מושיקו בן ה6 חולה במחלה חשוכת מרפא וזקוק לניתוח יקר בגרמניה.
עלות הניתוח היא 100,000 ₪ וזה הסכום ללא טיסות עבורו וזמן השיקום הארוך שיצטרך כנראה לעבור.
אם תוכלו לתרום להצלת חיוכו של מושיקו אין דבר שישמח אותנו מלבד זאת, אנא עזרו לנו להצילו.
על החתום- המשפחה הכואבת.
"חבל עליו.." אמרה אישה אחת לחברתה.
"אין סיכוי שהם יצליחו לבד, הילד עוד לא בן 7 והוא כמו עלה נידף ברוח." החזירה לה השניה.
"אם הוא לא ינותח בשבוע הקרוב, פשוט חבל עליו.." השיבה לה השניה בעצב.
"הם פשוט לא יכולים לבד..." היא אמר בקרירות.
'אני יודעת' נגה אמרה לעצמה בלחש.
"אני פשוט יודעת..." היא חייכה בשקט.
"זה מש שצריך לעשות..." היא אמרה ועיניה נדלקו.
"שלום, תום נמצא בבית?" היא שאלה ילדה קטנה בצמות.
"כן, רגע.. תום יש פה מישהי שרוצה לדבר איתך.." צייצה הילדה הקטנה.
"כן..?" התקרב תום בעייפות.
"נגה, מה את עושה פה?" הוא שאל בפליאה.
"אני צריכה את העזרה שלך..." היא אמרה ברצינות.
"יעל, יעל יש לי משהו ממש חשוב להגיד לך..!!"
"אה הא.." השיבה יעל.
"אז ככה.."
"אור, סביון אני צריכה לדבר אתכם..."
"כן, מה יש?" אמר אור
"שומעת..." צווחה לה סביון
אני רק רוצה להגיד ש.."
"רון, איילת יש לכם דקה? זה ממש חשוב"
"כן נגה.." אמרה איילת
"מה יש?" הוסיף רון
"זה פשוט......."
"אממ נופר, אפשר דקה איתך..?"
"וגם איתך ג'ני.."
" אנחנו מכירות?" הם שאלו במקהלה
"בערך..." אמרה נגה.
"זה בעניין ה........"
דנה, אפשר לדבר איתך?!"
"מה את צריכה? חוץ מכבוד עצמי..??"
צחקוקים מגוחכים נשמעו.
"זה חשוב דנה, וגם אתן אני חייבת להגיד לכן משהו.."
"הצלחת לעניין אותי, נניח. נו נגה? מה העניין?!"
"זה פשוט ש......................"
"כפיר, הי כפיר.."
"מזל שאני תופסת אותך, אני חייבת לדבר איתך.."
מה את לא רואה?" הוא שאל.
"את מה אני לא רואה? היא שאלה בתמיה.
את השלט 'אזור ללא חפירה'?" הוא אמר וצחק.
"חה חה, צחקתי עכשיו תקשיב, זה ממש חשוב..."
"נו, שומע.."
אז ככה......"
"אימא, אבא, אני צריכה אתכם..."
"מה יש מותק?" שאלה אמה.
"זה פשוט ש..............."
"יעקוב, אני צריכה שתעזוב שניה את הבסטה.."
"בשבילך מאמי, יאללה אבל אני קצר בזמן.."
אני צריכה ש......"
יום שני הגיע. מרכז האמנים היה מלא בצלמים ואנשים תקשורת. אך דווקא לא נראו בו אנשים מהעיר.
פרדק הסתובב במרכז בחוסר אונים וחיפש תשובות להיעדרות כל המשתתפים שלו.
"אני לא מבין מה קרה להם.." הוא אמר כמתנצל לאחד האנשים.
הוא העיף מבט חטוף בשעונו שוב ושוב מחפש תירוצים.
כשלפתע הגיחו המוני אנשים מהכניסה הראשית. לבושים בהדר.
מחייכים וחבוקים.
"מה קורה פה?!" שאל פרדק בסקרנות.
"החלטנו מה לעשות..." אמר לו אחד האנשים.
"החלטנו להפסיק לחפש ניסים, להפסיק להאמין באנשים שיבואו וינקו את השטח אחרינו, להפסיק לחפש אחר גיבורים ללא חת."
פשוט הבנו, שהגיבורים האמתיים הם אנחנו.." אמרה ילדה קטנה בצמות.
או ליתר דיוק האמנים האמתיים נמצאים בכל אחד מאיתנו.." אמר כפיר בעיניים קורנות שלא קרנו ככה מאז אותו מעבר מפורסם."
החלטנו להפסיק להיות ילדים.." אמרה נופר בחיוכה הזוהר כל כך.
"החלטנו להאמין במי שאנחנו ולא לפחד להעיז.." אמר ג'ני בגומות חן קסומות שלשבה על פניה.
"הבנו שהעולם לא רק שלנו, ושאחרים גם גרים כאן ולא רק שוכרים בו מקום..." אמרה דנה בחיוך, הפעם- נקי מכל זלזול.
וקולות של צחוק נשמעו- הפעם לטובה.
"כל מה שהם בעצם אומרים הוא שהחלטנו- לתת..." אמר תום בחום ועיניו הירוקות זרחו.
אני לא מבין מה קורה פה, מישהו בבקשה מוכן להיות ספציפי?!"
"אני אסביר," אמרה נגה שיצאה מההמון.
"זה פשוט- לא רק אנחנו אמנים. כל אחד הוא אמן בעצמו. כל אחד טוב שבמשהו שרק הוא יודע לעשות הכי טוב. כל אחד מסוגל לתת לתמונה המדהימה הזו את הגוון שיש רק לו- הייחודי לו.
כל אחד יכול לתרום, לא משנה כמה או באיזה דרך. כל אחד מסוגל.
לכל אחד יש יצירת אומנות שרק מחכה להיוולד.
זו לא חייבת להיות תמונה. זו יכולה להיות עוגה, או שולחן מעץ או מובייל או ספר או סתם מילה טובה."
היא חייכה במאור קורן והמשיכה.
"בשבוע האחרון כל אחד מאיתנו מכר את היצירות האישיות שלו, חיוך, עוגה, פשטידה, שולחן, כיסא, מובייל, פסל, פרח, צעצוע או כל דבר אחר שרצה להעניק.
וביחיד גייסנו מספיק כסף כדי להטיס את מושיקו לגרמניה, ובגלל זה כולנו כל כך שמחים.."
"זה נפלא חיכה אימו, אבל חסרים לנו עוד 10,000 ₪ מושיקו צריך כיסא מיוחד.." היא אמרה בחצי חיוך.
"אני חושב אני אוכל לעזור בזה." אמר פרדק.
"או שאומר- נגה..?" הוא שאל.
"אני? מה הקשר אליי?" היא שאלה.
"לא חשבת שכל הצלמים הגיעו רק בגלל ההתרמה, נכון? הם הגיעו כדי לצלם את הזוכה.." הוא אמר באושר.
"אני? וואו אני לא יודעת מה לומר.." היא חייכה והסמיקה.
"אז העניין מסודר- מושיקו יטוס ויקבל את הכיסא שלו.." נגה אמרה בהחלטיות.
"ומה איתך?" שאלה אימו בהתרגשות וחיבקה את נגה.
"אני כבר קיבלתי את הפרס שלי..." נגה הזילה דמעה וחייכה.
הסיפור שלי הגיע לסיומו.
כשהתחלתי אותו חשבתי שהוא יסתיים לגמרי אחרת, כנראה שאחרי הכל זה לא ממש תלוי בי.
הסיפור שלי פשוט מספר על החיים- והחיים כפי שאתם יודעים לא שואלים אף אחד איך לתנהג.
הסוף שבחרתי הוא קריצה אישית ועובדה שאנחנו כל כך נוטים להתעלם ממנה- לכולנו ביחד יש כוח עצום.
אם נתפנה לבדוק ונגלה כמה זה טוב כשאנו ביחד.
אני כל כך מקווה שנהנתם ממנו ושהסוף מרגש אותכם (לפחות) כפי שהוא ריגש אותי.
אני מקווה שאהבתם את הסיפור, אני יודעת שאני אהבתי.
תתודה תודה תודה.....
אוהבת הכי הכי שבעולם כולו!!!!
אריאל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
