היי,
קודם כל, אני ממש מצטערת שלא כתבתי הרבה זמן.
רציתי להרגיש בחופש וניסית להתנתק מהמחשב ומכתיבה בכלל...
התברר לי שזה חזק ממני...
יש לי פרק ששופך קצת אור על הדמות של כפר, אני מקווה שאתם לא כועסים עליי (ושמישהו באמת יקרא את זה...)
ואני מאוד מאוד מקווה שתהנו...
אוהבת לעד... אריאל
אם חשבתם שכפיר היה תמיד כזה. אתם דיי טועים.
אם חשבתם שתמיד הוא היה מעצבן, מתנשא, מרושע ומרוכז רק בעצמו, אם חשבתם שתמיד הוא היה עושה את מעשיו רק כדי להתקבל בחברה, אם אתם בטוחים שמאחורי הנער הכריזמטי הזה יש רק בועה אנוכית ומלוכלכת אתם טועים. כלפי חוץ כפיר נראה הילד שכולנו אוהבים כל כך לשנוא, אחד מתנשא, שוויצר, מגעיל, מרושע, נבזי, צבוע וסנוב (ועוד שלל תיאורים דוחים להתנהגות מבישה של בני אדם)
אבל לא תמיד הוא היה כזה.
ומה הביא אותו להפוך ליצור חולה האגו שהוא היום?
אני כנראה מוכרחה לחזור כמה שנים אחורה בשביל זה...
כפיר, כפי שאתם כבר יודעים הוא ילד שמנת, הכי מפונק שיש.
ילד של אימא, הילד הכי יפה בגן.
הילד בעל העיניים הכחולות הכי גדולות ונוצצות, הילד בעל הנמש הקטן על האף ובעל השיער הכי מבריק וגולש. ילד פרסומת שכזה.
כפיר הגיע בכל שבת לצופים, הוא היה חניך למופת. החולצה שלו תמיד היתה מסודרת העניבה מצוחצחת וחיוך שלא נמחק.
הוא אהב את המדריכים שלו שסיפרו לו על החלום להפוך את העולם ליותר טוב,
בהתחלה כפיר היה מספיק תמים כדי להאמין זה.
לכפיר היו המון חברים (מהסוג האמיתי) היתה לו תעודה מוצלחת, מחשב מהחדישים ביותר,
טלוויזיה ענקית משלו ואימא שומרת ומגוננת. כל מה שילד כמוהו צריך.
אבל לצערו, בגיל 10 כפיר נאלץ לעזוב את העיר האהובה שלו ולעבור לעיר אחרת.
אחרי שהם שקעו בחובות, לא נותרה להם ברירה אלא לעבור למקום אחר, לא רחוק. רק זול יותר.
הם נאלצו להתחיל חיים חדשים.
כפיר התנגד למעבר, אבל לא היתה לו ברירה.
בכיתה החדשה שלו, הדברים היו שונים.
לא היו לו הרבה חברים, הוא לא היה מקובל, התעודה שלו נראתה בוכייה והמחשב והטלוויזיה נמכרו ע"מ לממן את החובות.
כפיר שהיה הילד הכי מתוק ובולט בכיתה הפך לילד קר וציני. היו לו מעט חברים והוא היה עצוב ובודד.
אימא שלו ניסתה בעיניים דומעות להפגיש אותו עם חברים חדשים.
"היי, רוזה... אני יכולה להביא את כפירי שלי לשחק קצת עם הבן שלך..?" היא היתה שואלת אימהות בסביבה.
היא הרגישה אשמה בשינוי של כפיר, המחשבה על כך עוררה בה תחושה נוראית וטעם מר מאוד הפה.
וכפיר? כפיר היה מתרגז. "אוף איתך אימא!!! תעזבי אותי אני לא תינוק, אני יודע להסתדר לבד.." הוא היה צועק עליה וסוגר את החדר בקול רעש גדול.
"אבל כפירי.." אימו היתה אומרת בקול מתחנן.
כפיר שכח את החלום ההוא שלו לשנות את העולם. הוא פשוט הפסיק להאמין.
אי אפשר להאשים אותו, איך אפשר לחלום על עולם מושלם, כשהעולם המושלם שלך נלקח ממך באכזריות.
כפיר מצא נחמה יחידה במקום החדש. הוא התחיל לצייר.
בהתחלה בהיחבא, כדי שמעמדו החברתי לא ידרדר עוד יותר, אבל אח"כ בגלוי.
הוא צייר את אימא שלו, את הספסל ליד הבית, את החורשה הסמוכה, את הבריכה, את האגם. הוא צייר כשהיה לו יום רע, כשהיה לו יום טוב, כשהוא כעס,נרגש או סתם כי היה לו משעמם. בתוך חצי שנה היו תלויים בחדר של כפיר עשרות ציורים מופלאים.
הוא אפילו צייר ציור אחד לאימא. ציור עצוב וצורב.
ציור של אבא ואימא, מתוך תמונה ישנה בחתונתם.
תמונה אמיתית וחיה, אפשר ממש לשמוע את קולו של ביו שצוחק ואת דמעותיו של אימו הזולגות מאושר ולהריח את הפרחים הלבנים שעטרו את המקום.
הציור הגדול שנמצא בחדר האחרון, הציור שממוסגר במסגרת גדולה ומהודרת.
הציור שאימא שלו כל כך גאה בו- הציור האחרון (במשך תקופת הזמן הזו, כן..) של כפיר.
אחריו כפיר השתנה באופן מוחלט. מילד מופנם ורגיש הוא הפך למוחצן מאוד.
הוא הבין שבשביל להיות מקובול עליו לוותר על כל הדברים הישנים (החנונים) שהוא כל כך אהב.
ולאמץ לעצמו דברים חדשים (מעצבנים יותר ומעיקים מאוד) כדי להצליח להיות מקובל בחברה.
וזה אכן הצליח לו.
הוא הפך להיות המלך החדש של המקיף שאיליו הגיע "מקיף השלום".
כולם היו שפוטים שלו. הייתה לו פמליה מלכותית. את החברה הכי יפה ואת אהבה של כולם במקיף.
אבל עמוק בפנים הוא קצת התגעגע לכל הדברים שהשאיר מאחור. לכל הציורים החבויים בארון של אימא.
לארכת צבעי הפחם היקרה שקיבל מסבתא ליום ההולדת, את קן הציור הישן של אימא, למכחולים המלוכלכים שלו, לבהות במשך שעות בציור ולתקנו. העולם הזה היה חסר לו.
אבל הוא החלטי לוותר עליו לעמן עולם חדש וזוהר יותר וזה מה שהוא עשה.
עד אותו יום ארור שבו הכל צף מחדש, כל רגשות האבודים שלו עלו שוב כשהוא ראה את הכרזה המעצבנת הזו.
לתחרות ב'מרכז האמנים'. משהו משך אותו לשם.
עמוק בפנים התחוללה בו סערת רגשות עצומה, רעמים של 'תלך לשם ותצייר' ברקים של 'אתה לא שייך לחננות האלה'
כפיר היה שרוי בעלטה. הוא נקרע בין שני העולמות ששלטו בחייו מאז המעבר הקיצוני לעיר החדשה.
הוא החזיק ביד האחת, קרוב ללב את המכחול והתמימות ובצד השני את הג'ל והצביעות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
