חודש שעבר כתבתי פוסט אשר בו סיפרתי על חבר ילדות שלי. אני לא אפרט כאן את הפרטים אבל הקשר בינינו נותק משום שהוא הפך לאדם שאני לא הייתי מעוניין בקשר איתו, ואני מניח שהוא הבין את אותו הדבר גם כן בשלב כלשהו. לא דיברנו כבר שנים אבל אני ידעתי על קימו של איזה עמוד שלו באיזה אתר. הייתי נכנס לשם פעם בכמה חודשים אולי כשהיה לי משעמם והייתי נזכר בזה. הייתי מסתכל איך הוא משתנה וכל מיני דברים אחרים. יום אחד האתר הזה נסגר ובעצם הדרך היחידה שהייתי יכול להמשיך להתעדכן לגביו, הלכה. כמובן שהיום לכל אדם כמעת יש פייסבוק וניסיתי למצא אותו אבל לא הצלחתי. היום בלילה היה לי ממש משעמם ומשום מה נזכרתי בזה שוב. הרצתי חיפוש והפעם הצלחתי למצא. הסתכלתי מעט ולא התעודדתי במיוחד. הוא הפך בדיוק לאדם שאין לי איתו שום דבר משותף. זה גרם לי לחשוב.

נזכרתי איך סבתא שלי סיפרה לי שהיא פגשה פעם את אמא שלו, שם בצפון, והן דיברו. היה איזה קטע שבו אמא שלו אמרה שהיא חושבת שאם הייתי נשאר שם הוא לא היה הופך לכזה... שהייתי משפיע עליו לטובה והוא לא היה מוצא לעצמו חברים כאלו, מדרדר ככה בלימודים ובחיים אפשר לומר ולא היה נפתח לו תיק במשטרה בין היתר. כאשר אני חושב על זה עכשיו זה בעצם דיי מחמיא, נורא מוזר מה שאנשים חושבים לגביך מבלי באמת להכיר. בכל אופן, חשבתי על זה היום בלילה לעומק באמת. ניסיתי להבין את המשמעות של הדבר הזה... בעצם מדובר פה בחתיכת טענה.

החזרתי את עצמי אחורה בזמן. ראיתי מה שראיתי באינטרנט וחשבתי לעצמי, "לא להאמין, הייתי יכול להיות כיום בדיוק כזה". המחשבה הראשונה הזאת לדעתי דיי ברורה. הוא היה החבר ההכי טוב שלי בתחילת היסודי. סביר להניח שהיינו מקיפים את עצמינו באותם חברים ביסודי. הרי המקור לכל זאת היה עוד ביסודי, אני זוכר כי הייתי עד לזה. החברה שבה היינו גדלים הייתה גורמת לכך שנהפוך לבני אדם מסויימים. זה נראה לי כל כך ברור וכל כך בלתי נמנע. זה הרי ידוע שהחברה מסביבנו משפיעה עלינו המון ומעצבת לנו את האישיות.

עכשיו, ניסיתי להתעמק בדברי אימו. מה זה בעצם אומר? זה אומר שהייתי נשאר, והיינו מוקפים באנשים שהיינו מוקפים אבל אני באישיותי הקיימת והכל כך משפיעה הייתי גורם לו להמנע מכל זה? זה נראה לי מוזר. זה הוביל אותי לשאלה המרכזית בכל זה, מה אם באמת הייתי נשאר, מה אני הייתי עושה? מושפע מהחברה מסביב או הולך לפי איזה קו מנחה, אופי כלשהו בגיל כל כך צעיר ועושה בחירה אחרת? זאת שאלה שאי אפשר לענות עליה. אחרי שיחה שהייתה לי השבוע עם מישהי ששם אמרתי לה מה לדעתי היה האירוע שהכי עיצב את חיי, כנראה עליתי פה על עוד אחד... האירוע השני שהכי עיצב את חיי. יכול להיות שהייתי הולך במסלול כל כך שונה ונמצא במקום אחר לגמרי אם הייתי נשאר, או שאולי לא כל כך. אני לא יכול לדעת.

זאת שאלה כל כך מעניינת, וזה כל כך מהותי באמת. מה היה מנצח? החברה מסביב או המשהו הפנימי הזה שמי יודע אם בכלל היה לי אותו?

זה מאוד הזכיר לי משהו אחר. השנה אני לומד בשיעורי היסטוריה הרבה על מלחמת העולם וכל מה שמסביב. לאורך הזמן כאשר אתה לומד, מראים לך את המצב של העם הגרמני לאחר מלחמת העולם הראשונה. מדובר בעם מושפל, שדרכו עליו מכל כיוון אפשרי ודחקו אותו לפינה. מכאן בעצם מלמדים אותנו את הסיבה לכך שהיטלר הצליח לעלות לשלטון... העם בעצם בחר בדרך ההכי קיצונית שאפשר על מנת לשקם את עצמו ואת גאוותו. זאת בעצם מחשבה בנסיון להבין אותם. רשמתי גם על ה"הבנה" בפוסט הקודם.

אבל פתאום למדנו נושא חדש. למדנו על צרפת. פרט שולי יותר ופחות חשוב. הוא אפילו לא חובה, הוא נתון לבחירת בתי הספר מתוך ארבעה פרקים ובמקרה זה הפרק ההכי פחות משמעותי מבניהם. למרות חשיבותו הפחותה הייתה שם נקודה מאוד חשובה, אולי מבין החשובות שלמדנו בשיעורי ההיסטוריה או בבית בספר בכלל. צרפת אחרי מלחמת העולם הראשונה, למרות היותה בצד המנצח הייתה לא שונה בהרבה מגרמניה. היא נפגעה יותר מכל שאר המדינות וגאוותה גם כן נרמסה. אבל העם הצרפתי בחר לעשות משהו אחר. הצרפתים המשיכו במאבק הזה בינם לבין עצמם ולא ויתרו על עקרונות הדמוקרטיה. זה כמובן הוביל לחוסר יציבות רציני מאוד ובסופו של דבר לכך שהם לא היו מסוגלים להתמודד עם הבעיות שלהם וכמובן שלא להילחם בהיטלר. זה לימד אותנו שהייתה בחירה. הדרך של הגרמנים לא הייתה ברירת מחדל. הם לא היו חייבים לנקוט בעמדה כל כך קיצונית ולתת להיטלר את הכוח... הם היו יכולים להתעקש לשמור על הדמוקרטיה כמו הצרפתים.

כמובן שיש פה עוד שיקולים אפשריים לפה ולשם אבל לקחתי את זה ככה. זאת סוג של הקבלה. זה הראה לי שגם כאשר זה נראה מכוון בצורה מאוד מסויימת עדיין נשארת היכולת לבחור. זה אולי מעודד מעט. הייתי רוצה להאמין שגם בגיל כל כך צעיר הייתי מסוגל אז לעשות מה שנראה לי עכשיו הדבר הנכון. הייתי רוצה להאמין שיכולתי אז להתנגד למוסכמות החברתיות. אני לא אוכל לדעת מה באמת הייתי עושה במצב ההוא, אולי בעצם עדיף ככה.

“We keep moving forward, opening new doors, and doing new things, because we're curious and curiosity keeps leading us down new paths”

Walt Disney

לפני שנה כמעת, רשמתי פוסט שבו כתבתי על אבא שלי. זה לא משנה למען האמת, הפרט שבו רציתי להתמקד זה דווקא הציטוט שהבאתי אז. רשמתי אז ציטוט מתוך הספר "הדבר" מאת אלבר קאמי. בציטוט הזה יש קטע משיחה של שניים מגיבורי הספר, אשר בו אחד אומר לשני שהקוד המוסרי שלו הוא בעצם הבנה, או מתבסס על הבנה. רשמתי את זה אז סתם ככה. הייתי דיי משופע מלימודים לקראת הבגרות בספרות ודברים אחרים. רק עכשיו אחרי הרבה זמן אני יכול באמת לומר שאני מבין על מה הוא דיבר שם. אני חושב שאני מבין יותר מה הכוונה בקוד מוסרי שמתבסס על הבנה. זה מצב שבו אתה מסתכל על אירועים שונים, התנהגויות שונות ומנסה לנתח אותן לסיבות שהיו עלולות לגרום להם להתרחש, לנסות להבין מה עומד מאחורי זה. לא ניסיתי להבין את הנאמר בקטע ההוא. פשוט שמתי לב שאני עושה את זה ויום אחד פשוט עשיתי את החיבור בין שניהם. כבר רשמתי פעם שזה דיי מעניין להבין אחרי פרק זמן מסוים על מה באמת קראת, ברוב המקרים אתה לא מסוגל להתחבר או לקלוט את המסר, או ליתר דיוק, את התחושות שניסו להעביר לך.
ההבנה הזאת מתבטאת בכך שהיחס שלך לפבני אדם משתנה. אם לא היחס מבחינת פעולות שאתה עושה, אז לפחות הדעה שלך לגבי האדם קצת משתנה. אני יותר סובלני כלפיו, אתה מבין למה הוא עושה דברים שונים, אתה פשוט לומד להכיר אותו ולפעמים גם רוצה להתקרב. נתקלתי במצב כזה בהרבה מקרים, וגם במקרים שבהם אני כועס על מישהו ועצבני עליו אני אומר לעצמי שזה נובע אולי מככה וככה. זה גורם לי להיות יותר רגוע, יותר סובלני בהמון מקרים שלדעתי פעם היו מכעיסים אותי יותר.
המקרים הספציפיים שאני רוצה לדבר עליהם בנושא הזה קורים ממש פה בישראבלוג. במקרה, במהלך הזמן שאני כותב פה בבלוג נתקלתי בכל מיני בלוגים.. ובין היתר מצאתי בלוגים של אנשים שאני מכיר. אנשים שאני מכיר ורואה על בסיס דיי קבוע. חלקם אני יותר בקשר וחלקם פחות. אני לא יודע, חשבתי שזה סביר מאוד שגם את הבלוג שלי מצאו אנשים שאני מכיר למרות שאצלי יש הרבה פחות היזכורים לדברים שיצליחו לקשר אותם.
מצאתי את הבלוגים של האנשים האלו והפכתי לקורא קבוע בהם. לא הגבתי אף פעם.. רק קראתי. הלכתי אחורה וקראתי פוסטים ישנים יותר. ניסיתי להקביל את זה לתקופות שלי בחיים ולראות אם לאותו אדם היה משהו שקשור אלי. זה מאוד מעניין יש להודות, יצר הסקרנות והמציצנות חוגג פה.

אבל מעבר לזה, ככל שהמשכתי לקרא ונחשפתי לקשיים של האנשים האלו לא יכולתי להשאר אדיש. התחברתי אליהם יותר, הבנתי אותם. היום אני יכול לדבר איתם על משהו רציני, אנחנו נדבר ולא נסתיר אחד מהשני או השניה דברים ואז יגיע המצב שאני ממש מתאפק לומר שאני קורא בבלוג שלהם. אני לא יודע איך אותו אדם יכול להגיב לזה. למען האמת אני גם לא יודע למה אני רושם את כל זה, אין בכל זה שום פואנטה.