כל כך הרבה עבודה, כל כך הרבה לחץ וכל כך מעט זמן. כבר תקופה ארוכה (הכל יחסי) שאני בלחץ מטורף מבחינת לימודים. אני חי ממבחן למבחן ועוד שיעורי בית ועבודות בינהם. זה לוקח לי, או בכל אופן אמור לקחת את כל הזמן ואני כבר נשחק. כל כך נמאס לי מזה, אני כבר לא מסוגל להתרכז במשהו לאורך זמן. אני מתחיל משהו ומהר מאוד מאבד את הריכוז ועוזב את זה. דוחה לאחר כך, ואז נמצא תחת עוד יותר לחץ ביום ובשעה מאוחרת יותר.
המצב הזה הוא השגרת חיים החדשה שלי, ואני לא אוהב אותה. קשה לי להתרגל לזה למרות שזה ככה הרבה זמן. מאז ששמתי לב למצב החדש סירבתי להתרגל לזה, אבל עם הזמן אתה מתחיל לוותר. הזמן עובר ועכשיו אני כבר הרבה יותר מוכן לזה, אבל עדיין לא מצליח לעמוד בקצב.
היום שוב הבנתי, הפעם בצורה יותר מוחשית שהמצב הנוכחי ימשיך לפחות עד הקיץ. לפני זמן מסוים, המורה שלי למתמטיקה אמר בהקשר כלשהו שאני לא זוכר שהכל הופך להיות רק הרבה יותר קשה, זה רק נראה לנו ואנחנו מקווים שהכל יהיה הרבה יותר פשוט וקל אבל זה לא ככה במציאות. זה בכלל לא מעודד כי במקרים רבים חשבתי בדיוק ככה, שבשלב כלשהו בחיים הכל יהיה הרבה יותר פשוט וקל. בינתיים נראה שזה לא באמת הולך להיות ככה.
הלוואי והיה רק זה. נמאס לי מכל הפגמים האישיותיים והגופניים שמתגלים בזמן האחרון ובכלל. זה מציק כל הזמן ואני לא באמת יכול לעשות משהו בנוגע לזה. אולי כי אני באמת לא מסוגל לעשות משהו, אולי כי אני "רק" בן אדם, אולי כי אני פשוט לא מספיק טוב.
קודם עשיתי מקלחת חמה, נראה לי שזה היה החלק הטוב ביותר של היום הסטאנדרטי הזה. בזמן מקלחת אני כל הזמן חושב על דברים. המוח שלי מעבד את כל מה שהתרחש בזמן האחרון וכל מיני נושאים שיש לחשוב עליהם. גם הפעם חשבתי על כל מיני דברים. בסוף נשארתי עוד קצת זמן עם המים החמים, כבר לא שמתי על זה שאסור לבזבז מים, פשוט רציתי להשאר שם עוד קצת זמן. חשבתי שוב שאני ממש צריך איזו חופשה, לא איזה שייט לקאריבים או נופש באילת אלא ממש לנוח מנטאלית וגופנית מהכל. אני אצטרך אכשהו לצאת מהמצב הזה כי הרבה זמן לנוח לא יהיה לי בכמה חודשים/שנה הקרובה.
נושא שתמיד חשבתי עליו מפעם לפעם, הוא הנושא של השינוי הגדול שאדם אחד יכול [אם בכלל] לעשות אל מול משהו הרבה יותר גדול ורציני ממנו. זה תמיד הטריד אותי, איך? מתי? ובעיקר, מי? תמיד חשבתי על זה. מפעם לפעם גם חשבתי שזה נובע מהעובדה שהי שם בתת מודע או אולי אפילו לגמרי במודע אני ממש לא חושב שאני אחד כזה. שאני אחד שלא מסוגל לעשות שינוי רציני במשהו גדול. אין לי את האישיות והכישורים לעשות את זה, אני כנראה רק מאלה שרואים מהצד ויכולים אחר כך לבזבז שעות בלדבר ולנתח אבל לפספס את הנקודה המרכזית, לפספס את המעשה עצמו, להתמקד בדברים השוליים והפחות חשובים או בכל מקרה הלא משפיעים על כלום. וברצינות, איזה שינוי גדול כבר אדם יכול לעשות אם הוא לא מסוגל לעשות שינוי קטנטן בעצמו. אני פשוט פחדן.
סוף סוף אפשר לומר לפחות במשהו שאני התקרבתי לפיתרון. עכשיו אני כבר יודע יותר טוב מה אני אעשה בצבא. אני לא יודע מה בדיוק אבל הכיוון הכללי כבר ברור. זה לא מספק במיוחד, אבל בסופו של דבר אולי אני עוד אעשה משהו לא רע. נקווה לטוב.
מתי הספקנו להפוך לחוכמולוגים כאלו?
"With rebellion, awareness is born."
Albert Camus
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Amnesiac