יש משהו בסרטים שהקצב שלהם איטי, שגורם לקהל לא לחבב אותם במיוחד. כנראה שרוב האנשים מגיעים לאולמות הקולנוע בצפייה תמידית למשהו שיסחוף אותם ויספק את מנת הבידור הדרושה, ושלה הם ציפו באותו הרגע. אקשן כל הזמן, או בדיחות כאלו ואחרות שלא ירפו מהצופה לרגע. לא חסר סרטים כאלו, בעצם סרטים מסוג זה כנראה מהווים את הרוב המוחלט מהקולנוע האמריקאי. תעשייה שכבר מזמן הפכה למשהו מאד בסיסי באיך שאנחנו תופסים את כל מה שהוא אמריקאי. עכשווי, לא מתוחכם, מנסה לספק את הצורך הרגעי ובו זמנית להרוויח כמה שיותר. קצת אירוני שדווקא הסרט שנושא את הכותרת "האמריקאי" ומכיל בתוכו כל כך הרבה קישורים קטנטנים לאותו מושג של "אמריקאיות" כפי שהוא נתפס כיום על ידי "לא אמריקאים" בעצם בדיוק הסוג ההפוך מהסרטים ההוליוודיים הנ"ל. וזאת עובדה, "האמריקאי" לא התחבב על הקהל. בכל מקום אפשרי יראו תגובות ה"משעמם", "איטי", "מרוח", "חסר עלילה והגיון". מצד שני, אני אפתח את כל מה שיש לי לומר על הסרט הזה בהכרזה הפוכה. "האמריקאי" הוא סרט טוב, סרט מרגש, סרט שפשוט עשוי טוב מהרבה בחינות ולפי דעתי שווה צפייה. וכן, זה סרט אמריקאי.

תקציר הסרט מאד פשוט, לא רק פשוט, הוא אפילו לא כל כך מקורי. רוצח שכיר שאהובתו נהרגת באשמתו מקבל משימה אחרונה שלוקחת אותו לכפר איטלקי קטן, שם הוא מתאהב מחדש אבל כמובן שלא הכל יתנהל בצורה הפשוטה שבה הוא רצה. הסרט הזה משתייך לסרטי הז'אנר על רוצחים/מרגלים וכו' שמבינים פתאום שמאד בודד להם בחיים שהם בחרו לעצמם והם רוצים לשנות את זה, רק שזה לא כל כך פשוט. ובאמת הסרט הזה, כמו רבים אחרים לא מחדש הרבה בתחום הזה, בעצם הוא לא מחדש בכלל. הסרט הידוע ביותר ששייך לתחום הוא כנראה "הסמוראי" משנת 1967. אז אלן דלון, בהופעה שרבים יקראו לה מרשימה וישתמשו בשמות תואר רבים אחרים, כנראה הגדיר את הדמות של הגבר הבודד בקולנוע. אני כנראה אגיד עכשיו משהו שרבים מאלו שאכפת להם מזה יתעצבנו, אבל אני לא התלהבתי עד כדי כך מ"הסמוראי". זה הוא סרט טוב, אבל... פשוט לא התלהבתי ממנו. כמו גם ההופעה של אלן דלון, אין באמת דרך אחרת לעשות את זה ומהבחינה הזאת הוא שיחק את הדמות בצורה מעולה אבל... אכשהו לי אישית פשוט לא היה אכפת. ג'ורג' קלוני ב"אמריקאי" לא עושה את זה בצורה שונה, במידה מסויימת אולי יש הרבה דרכים להשוות בין סגנון המשחק של שני השחקנים האלו. מעניין אף יותר יהיה להתמקד לרגע בג'ורג' קלוני, שגם בסרט הקודם (שאותו כן אהבתי) בהשתתפותו "תלוי באוויר" הוא גם שיחק גבר בודד, צירוף מקרים?

ככה שכפי שהובהר מהסיבות הנ"ל, אני לא אוכל להתייחס באופן מלא לסרט הזה כפי שהוא מבלי לחזור להשוואות ל"סמוראי" וסרטים אחרים, וזה כבר מוריד מערכו, אבל לא במידה כזאת גדולה כמו שאפשר לחשוב. כמו "הסמוראי" גם ב"אמריקאי" אין הפרזה בשורות דיבור. המון קטעים מלאי שתיקה, בהם אנחנו רק צופים בגיבור עושה משהו.. למשל מרכיב את הנשק המגה מיוחד שהזמינו ממנו במשימתו האחרונה. דבר זה כנראה אחד המרכזיים שגורמים לצופים רבים כל כך להיות מתוסכלים. הגיבור פשוט שותק. בזמן שמקומות אחרים הגיבור אולי היה זורק איזו שורה לאוויר ככה סתם פה יש מנימאלסטיות. לאלה שלא סוגלים לסבול את זה אין פתרון אחר מאשר פשוט לא לראות את הסרט. הקצב הוא איטי, כמעת ואין את אותן סצינות "אקשן". אנחנו נחשפים באופן מלא לסדר יומו של הגיבור הראשי בסיפור וכחלק מזה שהוא בודד אנחנו חולקים איתו את השתיקה, את החוסר יכולת לשתף עם אדם אחר. בסרט המון קטעים קצרים. למשל נראה קטע קצר שבו הוא מרכיב את הנשק, ולאחר מכן קטע קצר שבו הוא שותה קפה. מאד מצומצם, מצד אחד איטי ושקט ומצד שני לא מתמקד בפעולה לאורך זמן רב מידי.

דמות נוספת בסרט הוא הכומר בכפר האיטלקי. הכומר מייצג כל מיני דברים בדמותו, אני לא ארחיב ואומר כי זה יהרוס את הקטעים הקצרצרים שבהם אנחנו נחשפים לדמותו. ואלו באמת קטעים קצרים. הכומר מנהל דו שיח עם ג'ק (הרוצח השכיר) מספר פעמים במהלך הסרט, כל פעם על משהו אחר. אולי השיחה ארכה הרבה, אבל לקהל מוצג קטע קצר, משהו מאד ממצא, שיחשוף לנו עוד משהו מדמותיהן של ג'ק, הכומר ומהיחסים בינהם. כמובן שכל קטע כזה אפשר להלביש על משהו הרבה יותר נרחב וכללי. בכל מקרה אני מאד אהבתי את הצמצום בדברים. את העובדה שלא היה פה דו שיח ארוך אלא רק הת'כלס. זאת אג'נדה שמלווה את כל הסרט.

בהרבה ביקורות תתקלו בתיאור "סרט של אווירה" או משהו מסוג. בסרטים שבהם אין הפרזה בשורות דיבור לא נשאר הרבה חוץ מלנסות להעביר לצופים את התחושה דרך האווירה. האווירה נבנת דרך מה שאנחנו רואים ושומעים וזה נעשה טוב. הצילומים בסרט הזה הם טובים, הרבה קרדיט כמובן צריך להנתן לנופים המרשימים של צפון איטליה אבל יש לתת את הכבוד. אנטון קורבין, במאי הסרט, הוא צלם סטילס במקור ואולי יש לזה השפעה כלשהי על הצורך בויזואליות בסרט הזה.

בסופו של דבר בסרט הזה לא חסרות קלישאות, והרעיון עצמו הוא לא מקורי. ושוב, נחזור להשוואה ל"סמוראי", מה שהיה לי אישית חסר זה שיהיה לי אכפת מהגיבור. בניגוד ל"סמוראי", "האמריקאי" הצליח להשיג את המטרה הדרושה. אני התחברתי לג'ק, ובסוף באמת היה לי אכפת מגורלו. כל הסרט השקט והאיטי הזה מגיע בסופו לשיא רגשי מסוים. זה מושג על ידי בניה איטית וחכמה, בשילוב עם פסקול מאוזן. בימים אלו, שנראה שאין הרבה דברים אטרקטיביים בקולנוע "האמריקאי" הוא סרט טוב. זה יהיה מתנשא לומר שזה לא סרט לכל אחד, אבל כנראה שזה ככה. רבים ישנאו אותו בסוף, אחרים ישנו את דעתם 6 פעמים במהלכו, ונוספים ירגישו שהם פיספסו את הפואנטה מרוב שהוא עשה רושם של יצירה עמוקה ובעלת משמעות בזמן שבסך הכל מדובר בסיפור על גבר בודד שרוצה להשתחרר מהגהנום שבו הוא חיי.

' בספרו "המיתוס של סיזיפוס" מעמיד קאמי אנלוגיה בין המין האנושי לבין סיזיפוס שהאלים הענישו אותו בכך שלנצח הוא ידחוף את הסלע שלו במעלה ההר, רק כדי לראות איך הוא מתגלגל מטה חזרה. האנלוגיה הזו הפכה לאחד מהסמלים החשובים ביותר של האבסורד, ולכן הספר הוא בעל חשיבות עליונה בזרם. בספר זה, בין השאר, מסביר קאמי שההתאבדות אינה פתרון, כי הפתרון היחידי לאבסורד היא ההתעמתות וההתעסקות בו, הוא כותב: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח" (מתוך "המיתוס של סיזיפוס") '

מתוך הערך "אקזיסטנציאליזם" בוקיפדיה

קראתי דברים בניסוח דומה כבר המון פעמים בעבר, כאשר ניסיתי להתעמק במשמעות האבסורד ביצירותיו של אלבר קאמי. זה מדהים שכעבור זמן מסוים, חוויה מסויימת, אפשר לקרא משהו שכבר קראת בצורה כזאת או אחרת בעבר ולמצא בזה משמעויות חדשות, להבין את זה בהקשר חדש.

שבוע שעבר כתבתי ביקורת על הסרט "התחלה" שרץ עכשיו בקולנוע. כתבתי שם הרבה דברים, ובין היתר שהסרט הזה במהותו לא ממש מחדש. על מנת להתעמק ספציפית בסרט הזה הייתי אומר ללכת לפוסט ההוא, כאן זה יהיה משהו כללי יותר. אני חושב שזה הזמן להזהיר מספויילרים לסרטים כאלו ואחרים ובין היתר "התחלה".

"התחלה" הוא הסרט החדש ביותר שכפי שנאמר דן בנושאים אקזיסטנציאליסטים כאלו ואחרים. שם את נושא תפיסת המציאות, החיים שלנו כפי שהם, תחת סימן שאלה. ראיתי אתמול סרט מעולה נוסף מתת-תת-ז'אנר הזה של סרטי "האם זה אמיתי?" שנקרא "הקומה ה-13". לצערו של הסרט הוא יצא מאוחר יותר באותה שנה שיצא "מטריקס" (ומשום כך כמובן נשכח לחלוטין) אשר משתייך גם הוא לאותו הז'אנר. אם יש סרט אחד מכל הסרטים המצויינים שלדעתי יזכר באמת במבט לעתיד זה באמת יהיה "מטריקס". ולא בגלל שאני מחבב במיוחד את הסרט הזה, למען האמת אני לא כל כך, אני אפילו חושב שמבין כל הסרטים שראיתי בהקשר זה הוא מעביר את ההנקודה בצורה הגרועה ביותר, אלא סתם ככה כי הוא בעצם זה שהעלה למודעות את נושא תפיסת המציאות כפי שהיא בקולנוע כיום.

כאשר מנסים למצא את הבסיס של הסרטים האלו, והוא נסיון לערער את האחיזה במציאות, מה אמיתי ומה לא, אז כנראה שאין הרבה הבדל בניהם. "מטריקס" ו"הקומה ה-13" מדברים מציאות מדומה כזאת או אחרת, אולי אפילו "ונילה סקיי" עונה לתיאור הזה, "התחלה" דן יותר בנושא החלומות והתת מודע, "עיר אפלה" מתרכז בעיקר בנושא הזיכרון. כל סרט בדרכו, מגיע למצב שבו הצופה מבין שמה שהוא רואה בעצם "לא אמיתי" ומתעתע בו. כל אחד גם עושה זאת בשלב אחר, "מטריקס" מדבר על כך בגלוי משלב מאד מוקדם, ב"קומה ה-13" מתחילים להבין זאת בערך באמצע, "עיר אפלה" לקראת הסוף, ו"התחלה" משאיר את זה לשוט האחרון כדי למוטט את הכל.

למרות שאולי אין להם יותר מידי מה לחדש, אני מת על סוג הסרטים האלו. אני מת על הקונספט הזה, שהמציאות שלנו אינה אמיתית. אני לא יודע להסביר את זה, למה המחשבה שהכל מזויף כל כך מוצאת חן בעיני וגורמת לדעתי לסרט, גם כזה שמשתמש בזה בצורה הבסיסית ביותר, להשתדרג לרמה גבוהה יותר.

בדרך כזאת או אחרת האבסורד נוכח בכל הסרטים האלו, אין שום משמעות לפעולות הגיבורים במימד "הלא אמיתי".

למען האמת יצא לי פה פוסט על כלום. פשוט החלטתי שאני חייב לכתוב לפחות משהו על הנושא הזה, כי אתמול בזמן הצפיה פתאום קלטתי שראיתי כמה וכמה סרטים שהרעיון הזה מופיע בהם, ושאני יכול להלביש עליהם את כל הקונספט הפילוסופי משהו הזה.

עיר אפלה