כל כך הרבה פעמים ניסיתי לכתוב את הפוסט הזה, הרבה פעמים ויתרתי ומחקתי הכל. אחרי הכל קשה לחזור לכתוב ולגשר על פער כל כך גדול. לא כתבתי הרבה זמן, הכי הרבה זמן מאז שחזרתי לעדכן בבלוג לפני 3 וחצי שנים. במהלך כל התקופה הזאת קרו המון דברים, השתנתי והתבגרתי. אני לא אנסה אפילו לפרט מה קרה מאז ועד היום, במידה מסויימת זה יהיה בלתי אפשרי, אני חושב שזה גם לא נחוץ. אחד הדברים הפחות מעודדים בכל הסיפור, שלמרות כל מה שקרה וקורה והשתנה, אני יכול לחזור ולכתוב בבלוג מאותה נקודה... כאילו לא קרה כלום.

היום, או מבחינה טכנית זה כבר אתמול, היה יום הזיכרון. בפעם הראשונה לחזור לבית הספר על מדים. זה היה דיי מגניב, לא הטקס, שהיה גרוע כהרגלו, אלא לראות הרבה אנשים שלא ראיתי או תקשרתי איתם המון זמן ועוד על מדים. הכל היה טוב ויפה. נגמר הטקס, חזרו לראות כל מיני אנשים מוכרים... וראיתי גם אותן. השאלה עכשיו מי הן? נכון? טוב לכל הקוראים הרבים והאנונימיים של הבלוג יכולים לחזור אחורה בזמן לפברואר-מרץ 2010, תקופה מדהימה. בקצרה בחורה אחת הטרידה אותי מאד בהאם בא לה או לא וגרמה לי לחשוב על זה בעצמי, וגם אני לא הבנתי את זה. עד שלבסוף הופיעה אחרת, חברה שלה, שחשבתי עליה ממזמן ופתאום דיברנו וזה זרם והייתי הבן אדם הכי מאושר בעולם לתקופה מסויימת עד שזה נקטע בפתאומיות (לפי דעתי, אולי בגלל הראשונה) וגרם לי להיות מאד אומלל.

לא דיברנו מאז. עד היום. אחרי הטקס ראיתי את שתיהן, הראשונה חלפה על פני ב"היי" כזה כאילו שאני רואה אותה כל יום וזה ברור מעליו, ממש חזרתי רגע לכיתה י"ב כשהיא ממש זיינה לי את המוח בשטויות האלו שלה. השניה, מצד שני, פתאום ניגשה אלי, נתנה לי חיבוק (חשבתי לעצמי, ממתי לעזאזל היא מחבקת אותי?) והתחילה איתי שיחה של ממש על הצבא ועניינים. כאילו לא קרה דבר מעולם. ואני זרמתי, לעזאזל זרמתי עם זה, כל העולם ואחותו היו שם, חברה שלי, חברים, חברות שלה והשכבה לשעבר ואני ממש מפתח איתה את השיחה וצוחק אפילו חצי פלירטוט. אלוהים, כמה שהיא יפה.

אני מדבר איתה, מהופנט על ידי העיניים הכחולות, ונהנה מזה, רוצה למשוך את זה עוד, וזה לא נראה שהיא ממהרת לאנשהו. מקיפים אותנו עוד אנשים, מתערבים בשיחה ויוצאים ואנחנו ממשיכים. אני קולט מהצד את המבטים של שני חברים שלי, לא יודע מה בדיוק עבר להם בראש, אני לא יודע מה היה עובר לי בראש אם הייתי נוכח בסצינה כזאת. זה נמשך ככה עד שחברה שלי ניגשה ואמרה שהיא צריכה ללכת. הן ניהלו פתאום בינהן שיחה של בערך דקה ואז היא נתנה לי חיבוק פרידה (עוד פעם?) והלכתי עם חברה שלי לאוטו. היא לא דיברה איתי, כאילו נעלבה, ובצדק, במקומה הייתי מתפוצץ.

אחר כך היה בסדר, או שבאמת לא היה לה אכפת או שהיא יודעת להסתיר ממש טוב. כך או כך למקרה הזה יש מסקנות אחרות, וזה לא משהו חדש, זה משהו ישן שעלה שוב. הייתי עם חברה שלי המון בפסח האחרון, ובסופו הבנתי שאחרי כל המחשבות, החששות והעירעורים טוב לי איתה ואני אוהב אותה, הרגשתי שניצת מחדש המשהו הזה שנאבד לי ממזמן בינינו, עם כל התקופות הארוכות בצבא. חזרתי לצבא וזה הולך ונעלם לו שוב, ומספיק שמישהי מהעבר שלי מופיעה וגורמת לי ישר להתפזר.

מוקדם יותר היום חשבתי לעצמי, שאני כועס על עצמי שאני חושב על זה בכלל, אני כועס שאני מגיע לאותה תוצאה בדיוק כמו הקשר הקודם שלי וזה הדבר שאני הכי לא רוצה ובטח אחרי כמעת שנה ביחד. חשבתי לעצמי מה היה קורה אם היא הייתה מגיעה היום ואומרת לי שהיא מתחרטת על אז ורוצה שניהיה ביחד, הייתי מסרב ונשאר עם חברה שלי? עצוב היה לי להבין שאני לא יכול לענות על השאלה הזאת חד משמעית. חשבתי לעצמי עוד פעם על כל ה"אם...". על כל המקרים בהם החיים שלי היו יכולים ללכת במסלול קצת אחר. חשבתי על עולם שבו אני פוגש אותה היום וזה לא מזיז לי, חשבתי על עולם שאני זורק את חברה שלי בשבילה, חשבתי על עולם שאז, בפברואר הקודם היא הייתה מסכימה לצאת איתי למרות הכל, חשבתי על עולם שאני לגמרי לבד, חשבתי על עולם שמעולם לא הייתה לי חברה, חשבתי על עולם שמעולם לא עברתי לגור בעיר הזאת ולא הכרתי אף אחד, על עולם שאני עושה משהו שרציתי בצבא, על עולם שאני לא עושה צבא, עולם שאני עבריין, עולם שאני סוחר סמים, עולם שאני נשיא ארה"ב, עולם שאני מוזיקאי, עולם שאני יוצר קולנוע, עולם שאני לא קיים בו, עולם שבו אני הגיבור הראשי.