אחדות המטרה

בשישי-שבת הייתי באיזה מקום שהקשבתי בו לכל מיני הרצאות על נושאים שונים. באופן כללי אפשר לומר שזה גרם לי לחשוב, לחשוב על כל מיני דברים. הרבה דברים התערבבו לי בתוך הראש וכעת כשאני החלטתי סוף סוף לשבת ולכתוב משהו (שלושה ימים מאוחר יותר) אני עדיין לא מצליח לגבש את זה למשהו אחיד, משהו כזה שיהיה ברור מה הייתה הכוונה והמסר. ככה אני באמת, בעצמי לא יודע מה בדיוק מכל הדברים שהבנתי אני לוקח ומגבש מהם משהו מסויים אחד. אולי זאת בעיה מסויימת שיש לי אבל אני מתקשה להגדיר את הכל.

באופן כללי האווירה היא אותה אחת משני הפוסטים הקודמים. לא טוב לי באופן כללי. לא טוב לי מכמה בחינות שכבר פירטתי ואין לי כוח לחזור על זה. מה שכן, התחלתי להבין שהבעיה היא יותר בי מאשר בכל מיני גורמים אחרים ופשוט מספר שינויים וגורמים הם הסיבה לכך שזה כנראהפרץ פתאום. קודם כל שינוי המסגרת במובן מסוים, התחלה החדשה. חוץ מזה פרק זמן מסויים שעבר מאז שהכל היה בסדר, פתאום מתגלים הפגמים ובנוסף לזה כנראה מודעות עצמית כלשהי שפתאום הופיעה. מההרצאות השקשבתי הגעתי גם למסקנה אחת קצת מטרידה. כתבתי הרבה בבלוג על שינוי, שינוי ששאפתי אליו במשך כל תקופת קיומו של הבלוג. בהתחלה שינוי ששאפתי אליו אבל לא הייתי מסוגל להגיע אליו, מאוחר יותר שינוי שהחל ולבסוף שינוי שעברתי. מכל ההרצאות ביחד הצלחתי להסיק מהתחושות והמחשבות בזמן האחרון שמה אם... בעצם לא עברתי שום שינוי? הכל היה רק מן תפאורה, קליפה חיצונית שגרמה לאחרים לפעמים אבל בעיקר לי לחשוב באני באמת שונה ממה שהייתי, ואם כן זה רק בדברים קטנים ומסויימים אבל באמת שם בתוכי, אני עדיין אותו אחד. אותו נער מתבגר טיפש בכיתה י' שרוצה לשרוף את כל העולם.

דיברו איתנו על זיכרון סלקטיבי. ולמרות שבתכלס זה לא חידש ברמת העיקרון כלום, זה העלה בי את המודעות לזה. ישר עלה לי לראש איך שזה בטוח בא לידי ביטוי בבלוג עצמו. זכרתי את עצמי בתיכון בשלבים כל כך רבים בו. מתעב את הכל ושונא כל רגע. מתנתק מכולם ואוטם את עצמי בתוך הבועה שלי עצמי ורק מחכה לעתיד, לצבא, שם אולי אני אוכל לתת לאני האמיתי לבוא לידי ביטוי, במקום שבו לא יהיה עלי דעות קדומות ובו אני אוכל לייצר לעצמי חברים, כמה פטתי הייתי. וברגע שדיברו על זה באמת הבנתי כמה שזה הכל מטופש. נזכרתי בעצמי מתגעגע לתיכון בצבא ואז נזכרתי בעצמי שונא את התיכון כשהייתי שם. זיכרון סלקטיבי. אני כל כך אנושי שזה מפחיד. וזה לא שזה באמת היה ככה בשני המקרים, זה פשוט שהיה לי רע גם שם וגם עכשיו, הגרסה הגרועה ביותר מבין האפשריות.

דיברו על זה שבעצם בכל שלב בחיים טוב לנו. נזכרתי בעצמי באמצע ההכשרה הולך לישון בלילה ואומר תודה לאלוהים כי כל כך טוב לי מבלי ששמתי לב. פתאום הכל נראה טוב אז כשהבנתי שהולך לי. זה נראה רחוק. בכל מקרה זה משהו מבחינה עקרונית הוא נכון. אבל עכשיו כל כך קשה לי להסכים איתו מהבחינה הרגשית. חבל שהמוח לא אחראי גם לחלק הזה. קשה לי ליישם את זה. כאילו שאני רואה את עצמי מהצד מזלזל בכל כך הרבה דברים ופשוט גורם לזה שיום אחד הכל יקרוס ואני אהיה אומלל. אני לא מבין למה בדרך סמויה (או שלא כל כך) אני מנסה בכוח לגרום לעצמי להיות אומלל, כאילו שאני כל כך רוצה שירחמו עלי. זה פשוט דפוק כי אני לא רואה בזה משהו טוב. זה רק הופך אותי לחלש וטיפש. כאילו שאני לא מסוגל לשלוט במעשים שלי.

ריכוז המאמץ

אז כשהחלטתי שאני מתחיל להשתנות מה שעשיתי זה לשנות גישה בכוח. זה היה איטי אבל בסופו של דבר זה אולי עבד, לפחות זה גרם לי להרגיש אחרת, שונה, טוב יותר. זה השתלם בסופו של דבר כי באמת הייתי מאושר שנה מאוחר יותר. ועכשיו? כתבתי לפני כמה חודשים שאני מרגיש שהצבא מחזיר אותי אחורה. עכשיו אני ברגילה ואני שם לב שכל כך הרבה דברים נמחקו מהמזיכרון שלי. פרטים שוליים כמו שמות של דברים שפעם הייתי שולף בשניה. אבל אני מתכוון גם לדברים גדולים יותר. אולי כן השתנתי? אולי היה שינוי אבל הוא פשוט נעלם לו כשהתגייסתי? משהו שעבדתי עליו הרבה זמן פשוט נמחק כי הוא היה כל כך עדין וטרי מכדי להפוך עדיין לחלק אינטגרלי מהאישיות שלי? אולי ויתרתי על זה מבלי לשים לב כי זה לא התאים למערכת? אני באמת חזרתי להיות מה שלא אהבתי בעצמי לפני אותה תקופת זמן? אני לא אותו אחד שסיים את הלימודים בתיכון לפני יותר מחצי שנה? לא אותו אחד שחברה שלי התאהבה בו? לא אותו אחד?

תמרון

קשה להודות בדברים כאלה. ויש לציין שרובם התגבשו לי למשהו יותר מוחשי עכשיו כשפתאום התחלתי לרשום עליהם (כמו בהרבה מקרים אחרים). ביום שישי ראיתי את ההרצאה הכי חזקה שראיתי בחיים שלי. משהו שהשאיר את כל הצופים פעורי פה. אני לא יכול לפרט בגלל שזה יהרוס את עצם החוויה שעוברים (אפילו הזכור שם המרצה יהרוס בעידן האינטרנט) אבל בכל מקרה להרצאה היו מספר מסרים. אחד מהם שרלוונטי עכשיו הוא לפעול לפי המוח ולא על פי הרגש, לחשוב, לא לשפוט לפי מראה העיניים בלבד. אני מבין את כל מה שרשמתי עד עכשיו ורואה את זה כל הזמן בפעולות שאני עושה ורואה גם דברים שליליים שאני עושה אבל אני משום מה לא עושה שום דבר כדי למנע את זה, לשנות את זה. אז מה זה בעצם אומר? שאני צריך להתחיל הכל מההתחלה? שוב לפעול על מנת לגרום לעצמי להשתנות? להתאים את עצמי למצב הקיים? עכשיו כשאני בצבא הכל יותר מורכב. זה כנראה חלק מההתקדמות בשלבים בחיים, הכל הופך ליותר מורכב אל מול העיניים שלי ובעתיד זה יהיה אפילו יותר מורכב, כל מה שאומרים כל הזמן על החיים... אולי יש בזה משהו.

הפתעה

בזמן האחרון אני מוצא את עצמי יותר ויותר חושב על אותה אחת שסירבה לי בחודש מרץ או פברואר האחרון, אני כבר לא לגמרי זוכר. זה מתבטא בזה שסתם היא עולה לי לראש באמצע משהו לגמרי לא קשור או שכשאני בבית אני נתקל בעמוד הפייסבוק שלה ונכנס לראות, ואז נזכר בכל הסיפור. אני מנסה להבין למה זה קורה וחושב שיכול להיות שזה נובע מזה שבאיזשהו מקום זה היה מקרה שנכשלתי בו ואני כל הזמן נזכר בזה. "מה אם?" מסוג כלשהו. אני לא באמת יודע למה זה טוב אבל אני מניח שזה לא יצא לי מהראש כמה שנים. כן, בלי להגזים. זה היה סוג של כאפה כזאת לפנים. משהו שבאמת רציתי בצורה סמויה מבלי שאני הודה בפני עצמי, שסוף סוף חשבתי שהנחתי עליו את היד והוא בכל זאת התחמק ממני. אבל בכל זאת גם אם לא אני חושב שהייתי הורס את זה, כאשר אני נזכר באיך תיכננתי להתחיל את זה, כמו שאומרים הכל לטובה (?). אולי אני עוד אבין כמה שזה היה לטובתי.

אה, ואולי לא סתם אותו הומלס אמר את מה שהוא אמר.

אבטחה

בכל מקרה אסור לי להסחף עם דברים כאלו. אחרי הכל אני מבין שלא באמת חסר לי בחיים את מה שאני צריך. כן, אני לא יודע להעריך את זה ולא יודע כנראה להעריך את עצמי. אני כנראה בעל כשרון ונטייה להרוס לעצמי אבל עדיין... לא חסר לי. אני צריך לדעת להעריך את זה ולשמור על זה כי בלי כל מה שיש לי אני כנראה אשתגע, כמה שלפעמים באמת נראה לי שמישהו אחר במקומי כבר היה מוותר או מנסה משהו אחר ומיוחד. אני צריך לשמור על מה שיש לי למרות שאני כל כך הרבה פעמים חושב ועושה דברים שהם לא בסדר, בעיקר לא בסדר מהבחינה האישית שלי. צריך ללמוד מחדש או להשתפר בניתוק הרגש מהשכל. לפעול בצורה יותר שקולה ומחושבת ותוך כדי להעריך מה יעשה לי יותר טוב מבחינה רגשית (זה באמת נשמע לי כל כך מטומטם?)

שיתוף פעולה

בכל הקטע הזה ובבלוג הזה באופן כללי אני מוזכר יותר מידי. זה עושה לי תחושה שאני מתרכז יותר מידי בעצמי. זה לא סוד, הבנתי את זה בעיקר עכשיו, היכולות החברתיות שלי דיי שואפות לאפס. מזה נובעות בעיות רבות מאלה שגרמו לי לכתוב את הפוסטים הקודמים ואת הפוסט הזה. זה מעצבן אבל זאת באמת אחת הסיבות העיקריות ואת זה אני באמת לא מבין איך אני משנה. אני כנראה לא יכול. זה חלק מהאופי שלי וככה אני, רק שבניגוד לאיך שהפכתי קודם עכשיו זה כן מציק לי. זה מציק לי כי זה גורם לי להרגיש רע יותר ממה שהיה לי הרבה זמן, זה מציק לי כי עכשיו בניגוד לימים היפים של התיכון כשאתה יכול להיות "אינדיווידואל" ולעשות הרבה שטויוית כדי להצדיק את זה, בצבא או לפחות בתפקיד שלי זה לא עובד ככה. אתה צריך להיות חלק ממשהו, מגובש עם כל השאר. אני מרגיש שונה, אני מרגיש שאני לא חלק מהם, וזה לא סוד שכנראה באזרחות לא הייתי מתחבר לאף אחד מהם באופן מיוחד אם בכלל. צבא זה דבר מדהים בקטע הזה, מחבר אותך ומכיר לך כאלה שלא היית מכיר קודם... רק שבמקרה שלי זה לא עובר לשלב הבא של להיות חבר באמת שלהם.

התקפיות

אז מה אני מבין מכל זה? זה הכל סוג של פריקה. הייתי צריך להוציא את הכל, או לפחות את הרוב על כתב. בצורה הזאת זה קצת עזר לי להבין יותר, גיבש לי את הכל, ביחד עם הדברים החדשים ששמעתי, לתמונה אחת פחות או יותר. כל זה הכנה. הכנה למלחמה שאני צריך לנהל ביני לבין עצמי. אני צריך להתאים את עצמי למצב החדש, חצי שנה מאוחר יותר אחרי שכבר חטפתי את המהלומה הראשונה. לקח לי הרבה זמן להבין שנפגעתי, להכיר בעובדה הזאת שעומד מולי אויב שמציק לי וגורם לי להרגיש פחות טוב. אני עדיין לא יודע איך אני אצליח לעשות את זה הפעם, אבל אני חייב לעשות את זה בכל דרך אפשרית, אחרת הבלוג הזה יתחיל להתמלא שוב ביותר מידי פוסטים מדכאים ושליליים כמו שזה היה פעם.

פשטות