אז זהו, זה סוף סוף הגיע. אחרי חפירות רבות בפוסטים שונים זה באמת מגיע. מחר אני מתגייס.

כרגע אני כבר מרגיש את ההתרגשות אבל זה מובע בעיקר על ידי חוסר הבעת משהו. אני לא יודע מה יהיה באמת, מקווה שיהיה בסדר.

היום ישבתי ודיברתי עם חבר, סתם ככה חיכינו לרכבת. היה משהו שזכרתי מהשיחה למען האמת, שזהו עכשיו זה משתנה. אבל כתבתי כאן הרבה פעמים שהכל ישתנה. אבל אתה אף פעם לא מבין את זה כל כך עד הרגע האחרון, ואני מניח שאני עדיין לא מבין כלום.. רק עוד מעט אני אבין באמת. אמרתי לו שזה לא סתם שהכל משתנה, כשנסיים את הצבא זה לא יהיה כמו שזה עכשיו... לפני הצבא. זה יהיה שונה לגמרי. אנחנו ניהיה בוגרים יותר, שונים, עם הרבה יותר מחויבויות ומסגרות להכנס אליהן. מצב שרחוק ממני מאוד כרגע, אבל כבר עכשיו ברור שאלה הרגעים האחרונים בהחלט של תקופה מסויימת, תקופה שלא תחזור אף פעם. למען האמת עצוב לי עכשיו, אולי אפילו עצוב לי יותר מאשר שאני מתרגש. עצוב לי כי אני מרגיש כאילו משהו בתוכי עומד למות. זה לא באמת ככה, אבל קשה לי בינתיים להסתגל למחשבה הזאת שבעוד 24 שעות אני כבר אהיה לבוש במדים נמצא בבסיס שקר כלשהו (או לחלופין כבר בבית, אבל מי יודע באמת מה עובר לצבא בראש).

טוב אני לא אאריך בדברים, אמרתי בנושא הזה כבר מספיק. יהיה בסדר או משהו.

Beyond the horizon of the place we lived when we were young
In a world of magnets and miracles
Our thoughts strayed constantly and without boundary
The ringing of the division bell had begun
Along the long road and on down to the causeway
Do they still LIVE there by the cut
There was a ragged band that followed in our footsteps
Running before time took our dreams away
Leaving the myriad small creatures trying to tie us to the ground
To a life consumed by slow decay