' בספרו "המיתוס של סיזיפוס" מעמיד קאמי אנלוגיה בין המין האנושי לבין סיזיפוס שהאלים הענישו אותו בכך שלנצח הוא ידחוף את הסלע שלו במעלה ההר, רק כדי לראות איך הוא מתגלגל מטה חזרה. האנלוגיה הזו הפכה לאחד מהסמלים החשובים ביותר של האבסורד, ולכן הספר הוא בעל חשיבות עליונה בזרם. בספר זה, בין השאר, מסביר קאמי שההתאבדות אינה פתרון, כי הפתרון היחידי לאבסורד היא ההתעמתות וההתעסקות בו, הוא כותב: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח" (מתוך "המיתוס של סיזיפוס") '

מתוך הערך "אקזיסטנציאליזם" בוקיפדיה

קראתי דברים בניסוח דומה כבר המון פעמים בעבר, כאשר ניסיתי להתעמק במשמעות האבסורד ביצירותיו של אלבר קאמי. זה מדהים שכעבור זמן מסוים, חוויה מסויימת, אפשר לקרא משהו שכבר קראת בצורה כזאת או אחרת בעבר ולמצא בזה משמעויות חדשות, להבין את זה בהקשר חדש.

שבוע שעבר כתבתי ביקורת על הסרט "התחלה" שרץ עכשיו בקולנוע. כתבתי שם הרבה דברים, ובין היתר שהסרט הזה במהותו לא ממש מחדש. על מנת להתעמק ספציפית בסרט הזה הייתי אומר ללכת לפוסט ההוא, כאן זה יהיה משהו כללי יותר. אני חושב שזה הזמן להזהיר מספויילרים לסרטים כאלו ואחרים ובין היתר "התחלה".

"התחלה" הוא הסרט החדש ביותר שכפי שנאמר דן בנושאים אקזיסטנציאליסטים כאלו ואחרים. שם את נושא תפיסת המציאות, החיים שלנו כפי שהם, תחת סימן שאלה. ראיתי אתמול סרט מעולה נוסף מתת-תת-ז'אנר הזה של סרטי "האם זה אמיתי?" שנקרא "הקומה ה-13". לצערו של הסרט הוא יצא מאוחר יותר באותה שנה שיצא "מטריקס" (ומשום כך כמובן נשכח לחלוטין) אשר משתייך גם הוא לאותו הז'אנר. אם יש סרט אחד מכל הסרטים המצויינים שלדעתי יזכר באמת במבט לעתיד זה באמת יהיה "מטריקס". ולא בגלל שאני מחבב במיוחד את הסרט הזה, למען האמת אני לא כל כך, אני אפילו חושב שמבין כל הסרטים שראיתי בהקשר זה הוא מעביר את ההנקודה בצורה הגרועה ביותר, אלא סתם ככה כי הוא בעצם זה שהעלה למודעות את נושא תפיסת המציאות כפי שהיא בקולנוע כיום.

כאשר מנסים למצא את הבסיס של הסרטים האלו, והוא נסיון לערער את האחיזה במציאות, מה אמיתי ומה לא, אז כנראה שאין הרבה הבדל בניהם. "מטריקס" ו"הקומה ה-13" מדברים מציאות מדומה כזאת או אחרת, אולי אפילו "ונילה סקיי" עונה לתיאור הזה, "התחלה" דן יותר בנושא החלומות והתת מודע, "עיר אפלה" מתרכז בעיקר בנושא הזיכרון. כל סרט בדרכו, מגיע למצב שבו הצופה מבין שמה שהוא רואה בעצם "לא אמיתי" ומתעתע בו. כל אחד גם עושה זאת בשלב אחר, "מטריקס" מדבר על כך בגלוי משלב מאד מוקדם, ב"קומה ה-13" מתחילים להבין זאת בערך באמצע, "עיר אפלה" לקראת הסוף, ו"התחלה" משאיר את זה לשוט האחרון כדי למוטט את הכל.

למרות שאולי אין להם יותר מידי מה לחדש, אני מת על סוג הסרטים האלו. אני מת על הקונספט הזה, שהמציאות שלנו אינה אמיתית. אני לא יודע להסביר את זה, למה המחשבה שהכל מזויף כל כך מוצאת חן בעיני וגורמת לדעתי לסרט, גם כזה שמשתמש בזה בצורה הבסיסית ביותר, להשתדרג לרמה גבוהה יותר.

בדרך כזאת או אחרת האבסורד נוכח בכל הסרטים האלו, אין שום משמעות לפעולות הגיבורים במימד "הלא אמיתי".

למען האמת יצא לי פה פוסט על כלום. פשוט החלטתי שאני חייב לכתוב לפחות משהו על הנושא הזה, כי אתמול בזמן הצפיה פתאום קלטתי שראיתי כמה וכמה סרטים שהרעיון הזה מופיע בהם, ושאני יכול להלביש עליהם את כל הקונספט הפילוסופי משהו הזה.

עיר אפלה