אתמול במסנג'ר התנהלה שיחה קבוצתית... דיי רצינית. זה התחיל כמו שיחות רבות בעבר, למה אנחנו לא עושים כלום? אבל הפעם זה התפתח למשהו יותר רציני מבדרך כל.

זאת הייתה שיחה נורא ארוכה, ולפרט את כל תוכנה יקח הרבה מקום וזמן. אני יכול לסכם את זה בכך, שחבר שלי החליט הפעם לכוון את האשמה על כל השאר, בכך שאנחנו מתנהגים איך שאנחנו מתנהגים. בכך שאף אחד מאיתנו לא משקיע שום מאמץ על מנת "לטפח" את הקשר בינינו. אנשים לא מתאמצים לארגן יציאות ובילויים, לא רואים אחד את השני ולא מדברים. מובילים בזה לאובדנו הקרוב של הקשר החברי שלנו. כמובן שאחרים לא קיבלו את זה בהסכמה והגיבו, בכך שלדעתם הוא לא יכול לשפוט אותנו ולהחליט בשבילנו מה צריך לעשות ומה לא בסדר, שהוא לוקח את זה יותר מידי ברצינות ולכיוון יותר מידי אישי.

הוא טען שצריך לקחת הכל בפרופרציה, שכל אחד יעסוק במה שבא לו אבל הוא צריך להשקיע גם בקשר הזה. מאוחר יותר זה עבר לקטע יותר אישי כמו למשל זה שאף אחד לא מדבר איתו ולא משתף אותו בכלום ושנמאס לו שבעיקר הוא מדבר בשיחות וצריך להתאמץ ממש כדי שמישהו יתקשר איתו. הוא אמר שאיתנו הוא בילה חלק נכבד מאוד מהזמן שלו ועצוב לו שככה אנחנו נזרוק את הכל ונגמור את זה. האחרים המשיכו לטעון שהוא חשב קודם רק על עצמו וככה ירד להם החשק לנסות לטפח קשר איתו.

אני רוב הזמן רק צפיתי מהצד. היה לי מה לומר אבל במידה מסויימת לא הייתה לי באמת זכות דיבור. הוא יצא מנקודת מבט שאנחנו צריכים לשמר את הקשר. ואני יצאתי מנקודת מבט שאיתו כבר לא יהיה לי קשר מיוחד. הוא פגע בי ועיצבן אותי מספיק פעמים במהלך השנה, כל כך הרבה פעמים שכבר לא יכולתי לסבול את הנוחכות שלו לפעמים. הוא ביקש ממני סליחה בדיוק יום קודם, וזה בסדר. כבר אין לי עם זה בעיה. אבל אי אפשר למחוק את כל מה שקרה ואת היחס שלי כלפיו, אני לא מסוגל לכוון את עצמי למצב שהוא מבקש. אני לא מסוגל להפתח איתו באמת ולספר לו דברים שהוא היה רוצה. מהסיבה הפשוטה הזאת אני העדפתי לא להשתתף בשיחה.

ידעתי שאם אני אגיד את מה שיש לי לומר אני רק אפגע בו יותר. לא הייתי מסוגל לומר שלא, אני לא מעוניין בהשקעת מאמץ על מנת לשמור על הקשר הזה, ולא מבחירה כבר, אני פשוט כבר לא מסוגל לעשות את זה. שכמות הזמן הגדולה שהיינו/אני הייתי איתו זה בגלל המסגרת שהיינו בה ואינה קיימת עוד. שכל כך הרבה פעמים בעבר הייתי מת שהוא לא יהיה ליד. שלא אכפת לי אם הקשר שלנו ישתמר. שלא יקח את זה אישית.

ומצד שני? אני נורא התחברתי לכל מה שהוא אמר. הוא תיאר איך אין לו מה לעשות בעצם אם אין אותנו. שבאמצעתנו הוא בעצם "מבלה". הבנתי שמבחינתו לאבד אתנו, חבריו היקרים, יש משמעות הרבה יותר עצומה מאשר לכל אחד אחר שהיה נוכח באותה שיחה... לו יש הכי הרבה מה לאבד. הוא הסביר שדיבר על המצב הזה עם אנשים אחרים, ואיך הם הסכימו עם הגישה שלו. אני מסוגל להבין את אותם אנשים, מבחוץ אני גם הייתי חושב ככה, נראה לי.

בעצם, אני לא באמת וידע מה לחשוב בנוגע לכל זה. אני לא יודע מה לומר באמת. זאת כנראה באמת אשמתינו שלנו, אבל כנראה באמת לא מספיק אכפת לנו מזה כמו שהוא אמר. מה שבאמת חבל לי שזה עומד להגמר בטעם רע כזה, ולא בצורה רגילה שבה היינו יכולים להזכר יותר בקטע של נוסטלגיה על כל זה.

נשארו עוד 7 ימים.