אני לא יודע למה החלטתי. זה כנראה משהו של הרגע המסוים הזה. ההחלטה הזאת לכתוב על משהו שאני נורא לא אוהב בעצמי, תכונה שלילית כזאת.

יש לי מן תכונה כזאת, מן צורך כזה לפעמים לצומי. אבל זה לא צומי מהסוג שעולה על הדעת כאשר חושבים על המושג בפשטותו, זה משהו קצת שונה. זה ישמע נורא רע, אבל לפעמים אני מנסה לגרום לעצמי לחשוב שאני נורא מסכן, ומגיעה לי תשומת לב בגלל זה.

זה היה מאז מתמיד. ולא רק זה, שמתי לב לדפוס פעולה כזה, רק הרבה יותר מוגבר אצל סבתא שלי (פוסט עליה כתבתי לפני כמה חודשים). זאת תכונה נוראית. חסרות לי כנראה מילים באוצר מילים על מנת להרחיב ולהמשיך לתאר את הדבר הרע הזה. אני לא יודע למה זה. פשוט היו לי תקופות לא מעטות שהעזתי לחשוב ככ לגבי עצמי. לא חסרים  המצבים, אני מניח בחייו של כל האדם, שהוא מרגיש אומלל, בודד ופגיע. אבל אכשהו בצורה מסתורית אני מצליח למצא את עצמי חושב ככה שוב ושוב. מספיק לתת לי תקופת רגיעה כזאת, שהכל יהיה "בסדר כרגיל" ואני אמצא את הרע שמתחת לפני השטח. אני לא אעשה את זה בצורה שתראה לעין, אני אשמור בפנים כמו שאני יודע לעשות טוב, ואהנה מזה בצורה מאזוכיסטית משהו.

שמתי לב גם שזה לא נובע רק במצבים שאני מרגיש רע לגבי עצמי כמו שזה. ליתר דיוק יש תמצבים שבהם זה מגיע מתוך השוואה. אני רואה אחר, כל כך טוב לו ומה שקרה לו/הוא עושה נראה כמו משהו נורא חיובי וזה גורם לי להרגיש רע ומסכן. זה לא באמת משנה להגיון המעוות שבהרבה מקרים אלה דברים שאני בעצמי לא באמת אוהב, אבל עצם העובדה שהאחר מפיק מזה משהו חיובי, משהו חיובי שאני לא חוויתי ונמצא באותו הרגע במצב הרבה פחות אטרקטיבי, גורם לי לחזור למצב האומללות.

אני חושב על מה שרשמתי ומבין שזה באמת ממש רע. אבל אני מסוגל להביט על זה ולהבין. באותו הזמן אני גם מרגיש שזה בלתי ניתן לשינוי, כנראה מן תכונה מובנת כזאת. לכל אחד בכל מצב יש את כנראה את הצד הפחות נחמד לסביבה. אז זה כנראה אחד משלי, אחד שרוצה את זה בכוח.

אני רק מקווה שאני לא אפגע ככה ביותר מידי אנשים, לצערי כבר הספקתי לעשות את זה בעבר.

נשארו עוד 16 ימים.