כבר כמה ימים אני חושב על לכתוב משהו ודוחה. לפני כמה ימים היה לי ממש נושא טוב, פוסט שהתגלגל לי הרבה זמן בתוך הראש, רק חיכיתי ליום הנכון, לטריגר כלשהו בחיים שלי שיגרום לי לכתוב את הפוסט בסערות רגשות (משום שאת אותו פוסט משתייך לז'אנר של אלו שחייבים להיות כתובים מבפנים באמת). הגיע המשהו המסוים הזה, וכבר יכולתי לכתוב, אבל בסוף סיפרתי למישהו על המקרה המסוים הזה, ובסופו של דבר את כל תוכן בפוסט בצורה מטומצטת בשיחה כלשהי.

אחרי זה כבר לא רציתי לכתוב. הבנתי מזה משהו. הבנתי שאני כותב פה דברים שלרוב אני לא חולק עם אחרים, או לא חלקתי עדיין. כבר קרה לי בעבר, אבל לא הקדשתי לזה תשומת לב כל כך, שכתבתי על משהו, ואז דיברתי על הנושא עם אדם אחר והרגשתי קצת מוזר... שאני חוזר על עצמי. כתבתי את זה בבלוג הנהדר שאין לי אף לא שמץ אחד כמה אנשים באמת קורים בו "באופן קבוע" (אחד או שניים כנראה) ואז הרגשתי כאילו כול םכבר שמעו את זה ממני ואין טעם. קצת מטומטם, אבל אין מה לעשות, זה מה שהרגשתי.  

אז כנראה חבל לאלו שקוראים פה באופן קבוע, ומצפים כל כך לכל פוסט ופוסט שיש לי לפרסם. חבל לאלו שמתענגים על כתיבתי המהנה ומשליטתי האבסולוטית בשפתו של העם הנבחר. ובאמת חבל, זה היה כנראה מוכתר על ידי לאחד הפוסטים המרכזיים בבלוג ומוכנס ישר לקטגורית "מובחרים" ללא כל היסוס. הרי ללא ספק היה מדובר בנושא מרכזי בחיים שלי.

הספירה נמשכת, עוד 17 ימים אני מתגייס. הכל כבר באמת נאמר. בימים האחרונים אני מבלה בעשיית הרבה כלום. הרבה מאוד כלום. אני נהנה מצפייה בסרטים מדהימים כגון סרטי סדרת "המסור" ואני רואה אחד כל יום (אני באמת חושב שהרביעי יותר טוב מהשני והשלישי) וזה בטוח מציג אותי באופן חיובי. סרטים כל כך מטומטמים... למרות שיש דברים שאפשר לזכור לזכות הסרטים האלו. הם מנסים להיות מורכבים, לא תמיד מצליח, אולי אפילו לרוב... אבל קורה שמתרחשת איזו הברקה סאדיסטית. ואם כבר סאדיזם, זה הדבר המנחה בסרטים האלו באמת. עזבו את כל הקטע "החכם" והאידיאולוגיה העמוקה של ג'יגסו מאחורי משחקי המוות שלו, אלה הרי תירוצים מגוחכים כדי לחתוך בני אדם ולנסר אותם עם המון דם, אנשים מסתבר נהנים מזה. ועזבו משחקי מוות, הוחכות מוצקות לכך שהסרטים סתם מספקים סיבות לנסר בני אדם מול המצלמה לא חסר, נגיד הנתיחה לאחר המוות של ג'יגסו בתחילת הסרט הרביעי (טוב זה לא כזה ספויילר באמת), סתם.. סתם להראות איך פותחים גולגולת ומוציאים מתוכה את המוח, או חיטוטים בתוך הקיבה שלו... אין פה אפילו טיימר שיחשב מתי המסיכה עם חוטי התיל תיסגר על הראש של בחור "מרושע" ותוחרר לו את הראש.

ואני לא יודע אפילו מה יותר גרוע. מתן סיבות מטופשות כדי לנסר בני אדם או מתן סיבות כאילו מתחכמות ועמוקות בעלות המון מסר, כמו בסרט השלישי שעורר בי כל כך הרבה גועל. לא גועל ממה שקורה באמת, אני רואה בצורה דיי חופשית את כל הסרטים (מה שקצת הפתיע אותי אבל לא ממש) אבל ברגע שראיתי את השטויות בסרט השלישי, רצון הנקמה ההמטופש של האב שהגיע לשיא עם המכונה שאליה היה מחובר הרוצח של הבת שלו... זה פשוט היה מחליא ברמה המוסרית.

כמה שטויות חסרות קשר לכלום? טוב, זאת האסטרטגיה. בזמנים כאלו שאני לא יכול להתמקד אני פשוט מוציא את כל מה שעולה לי לראש באותו הרגע. נגיד לפני תקופה לא ארוכה כתבתי פסוטים נורא אופטימיים ונחמדים. גם עכשיו הכל דיי בסדר אבל זה ירד כמובן. תקופות כמו שהיה אז לא אורכות יותר מידי זמן, זה מוגבל, בכל אופן כאשר מדובר עלי.

אני קורא בימים אלו את קובץ הסיפורים החדש של אתגר קרת "פתאום דפיקה בדלת". מה אפשר לומר? מבחינתי זה פשוט הוא. יש תסיפורים שאתה מבין, יש תסיפורים שאתה לא מבין בכלל ולרוב אלה הסיפורים של "אהה זה נשמע חכם ומאוד עמוק אבל אין לי מושג מה הייתה הכוונה" ככה שמאד קשה לי לגבש דעה עליו ועל הספר. בכל מקרה, ממש לפני שהתחלתי לכתוב פה קראתי את הסיפור "סיפור מנצח" מהספר. זה סיפור דיי גזעי. ככה שבהשראת הסיפור אני חושב שאני יכול להכריז שזה הפוסט הכי טוב בהיסטוריה. באמת. אתם לא תצליחו למצא משהו יותר טוב. מעולם לא נכתב קטע בבלוג כלשהו שמתעלה על מה שכתבתי כאן היום. זה פשוט בלתי אפשרי.

הבנתי לפני כמה זמן שממש לא בא לי להזדקן. דמיינתי את החיים בתור אדם זקן וממש ממש לא רציתי. זה נראה לי ברגעים מסויימים פשוט סוף העולם.

המופע הסתיים. כמעת כל האנשים באולם כבר יצאו, אלה שנשארו כבר היו בדרך החוצה. על הבמה כולם עמדו בחולצות לבנות. זה הסוף. זה היה מן סוף שמח ועצוב. שמח כי לפני רגע כולם קפצו ושרו ועצוב כי הסוף. רגע? אז מה עושים עכשיו. אספתי את כל הדברים ואחרי זה נפרדתי מכמה אנשים על הבמה. זה לא היה משהו מתוכנן, פשוט כולם נפרדו מאנשים. היו כאלה שזה היה  מן פרדה רק לרקורד, אותם אני לכאורה עוד אראה. היו בודדים שזה היה יותר מזה אבל במציאות זאת נראה כמו פרידה רגילה לגמרי. איזה ליחצת יד ו"בהצלחה". יצאתי מהאולם ונכנסתי לאולם שנמצא בכניסה להיכל תרבות. המון הורים שמחכים לילדים שלהם וילדים אחרים ממשיכים להפרד או עושים דברים אחרים. הרוב עדיין שם. אני לא חושב הרבה, אני מחפש את אלה שמקורבים אלי.

אני מוצא אותם באיזו פינה והם מתחילים לצאת החוצה. אני אומר "עוד רגע", מהנהן לכמה חברים שהתפעלו מכישורי המשחק המהממים שלי ויוצא גם כן. בפנים אני מרגיש את התחושה הזאת. אני שונא את ההרגשה הזאת. כאילו שלא סיימת משהו, משהו חייב עוד לקרות ואתה עוצר באמצע. מן תקיעות כזאת מבפנים. בדרך כלל זה גורם לי למשוך את הזמן בצפייה לכלום שיקרה.

יצאתי החוצה והתחלנו להתקדם. אני, אמא, סבתא ודוד. לא באמת ידענו איך אנחנו חוזרים הביתה. דוד היה אפשהו רחוק יותר, דיבר בפלאפון. רק מאוחר יותר אמרו לי, או ליתר דיוק הבנתי מהשיחה בבית שזאת כנראה כנראה הייתה דודה שלי והם התוכחו לגבי למה היא לא יכולה לאסוף אותנו. איך אני שונא את הריבים התוך-משפחתיים האלו. זה כל כך מטומטם. כל פעם שעולה משהו שקשור ל"עסק" של דודה שלי אז זה חייב להיות מלווה ברוח שלילית.  

בכל מקרה הוא סיים את השיחה. הייתה איזו מונית שעמדה על הכביש בדיוק שהתקרבנו. אמא שלי שאלה, אפשר לעלות. עלינו ונסענו הביתה, איזה מזל שהוא עבר שם.

ישבנו בשקט. אמרו לי כמה דברים שאני לא ממש זוכר אבל לא היה לי כוח לענות. ההרגשה הזאת המשיכה ללוות אותי. התחושה הזאת שזה נגמר, זה נגמר כבר במשך כל כך הרבה זמן ובסופו של דבר זה עדיין הרגיש פתאום נורא לא צפוי ומהיר. למרות שזה היה סוף שמח זה עדיין היה סוף עצוב. לא היו לי מילים.