בעיקרון תיכננתי לכתוב פוסט אתמול, אבל אז בערב הייתה לי שיחה עם ידידה ושם דיברנו על הנושא הזה וזה הוציא לי את החשק מלכתוב על זה בבלוג. אני רק יכול לומר שזה שוב חוזר לנושאים הישנים ודיי דיברתי על זה בצורה מאוד מוזרה חודש שעבר בפוסט "התנהגות". הדברים היחדים שהיו לי כנראה להוסיף הפעם זה שאני נורא נגעלתי מלראות את הדברים האלו שוב ובאמת לא ידעתי במצב הזה האם אני אמור לבכות או לצחוק. מה שידידה שלי אמרה וחשבתי שיש בזה משהו שיכול להיות נכון, זה שאנשים מאמצים לעצמם התנהגות מסויימת גם מתוך נסיון למצא את עצמם. לא חשבתי על זה, אולי מהסיבה הפשוטה שאני לא הייתי עושה ככה או לא חשבתי שבצורה כזאת אפשר לנסות למצא משהו לגבי עצמך... רק ליצור משהו מלאכותי, אבל זה לא פוסל את מה שהיא אמרה. יכול להיות שזה גם נכון.

חוץ מזה, אתמול קלינט איסטווד חגג יום הולדת 80, אז מזל טוב לו ושימשיך ליצור סרטים עוד שנים רבות

אני מזכיר ספציפית את קלינט איסטווד בבלוג הזה מהסיבה הפשוטה שהוא נכח הרבה מאוד בעבר (בתמונה העליונה בעיקר) ועדיין כאן, בתמונה הקטנה הזאת שמופיעה כשאני מגיב. אתמול "חגגתי" את האירוע בצפייה ב"אינוויקטוס" הסרט האחרון שהוא ביים. יש לציין שלדעתי זה סרט ממש לא משהו ודיי מאכזב. סרט שמצד אחד נראה היה אמור לתאר את תקופת שלטונו של נלסון מנדלה בדרום אפריקה ופתאום הופך לסרט ספורט שמלווה את קבוצת הרוגבי הלאומית באליפות העולם. אמנם יש משהו בנסיון להראות איך קבוצת רוגבי "נותנת השראה" לאומה בהתהוות, או ליתר דיוק אומה מתחדשת, אבל זה פשוט לא משכנע ברמת העיקרון וגם בסרט הזה עצמו. מורגן פרימן אנמי במיוחד בתפקיד מנדלה. קצת חבל לראות את אחד הסרטים היותר חלשים שלו ביום ההולדת שלו אבל לא נורא, העיקר הכוונה.

"Every gun makes its own tune"

The Man With No Name, The Good, The Bad And The Ugly