טוב בדרך כלל אני הולך לישון בזמן הזה. היום לא, כחלק מהיותי תלמיד י"ב יש איזה סעיף של אי הגעה לבצפר בחוזה שחתמתי עליו לפני כמעת ארבע שנים... צריך לממש את זה כנראה. פשוט אין לי ממש טעם לבוא מחר. הייתי יכול לבוא עכשיו בקטע שאני לא מבין או אוהב עד הסוף את הקטע של תלמידי י"ב שמתים כבר לסיים ולא לבוא כמה שיותר. טוב אולי זה רק אני כי אני שופע חיים או בגלל שבניגוד לרובם גם לא יהיה לי הרבה חופש אחרי זה. אמרתי לעזוב כן? לא על זה רציתי לכתוב בשעת לילה מאוחרת זאת.

אני גם לא יודע למה אני עושה את זה. בעצם לפני זמן לא רב כתבתי פוסט שלם שנבע אך ורק מהרצון לכתוב משהו. גם הפעם, רק שהפעם יש ילי גם איזה משהו לא מגובש בתוך הראש שאני רוצה להוציא החוצה. אם כבר, לפני כמה ימים חשבתי שאולי הסיבה לכך שהתחלתי לכתוב פה יותר או באופן כללי כזה, זה אולי משום שאני לא מצליח לכתוב שום דבר אחר. חשבתי לנסות לכתוב משהו מגה רציני, רומן. כן כן שאפתני ביותר ועוד בגילי. הבנתי שאני ממש לא בעל ידע ורקע ובעל יכולות מחקר אז צימצמתי את זה למשהו בעל עיקף קטן יותר, ככה שלא דרוש ממש מחקר. אחר כך חשבתי על סאטירה ולא הלך גם כן. חשבתי על סיפורים קצרים ואז על קטעים קצרים, ניסיתי וויתרתי. אני פשוט לא מסוגל לכתוב. אני מנסה וזה לא זורם לי, אני נתקע או שפשוט לא נהנה. אני פותח ספר אחר ורואה איך הוא רשום ומבין שאין בי טיפת מיומנות של כתיבה "אומנותית". זה מבאס כי זה עוד משהו שהיתי רוצה ואני לא יודע, לא עבדתי עלז ה בגיל שהייתי צריך כנראה. הדבר היחיד שיוצא לי בסדר זה לכתוב דברים כמו פה, אני מרגיש הכי חופשי בצורה הזאת אבל מצד שני ברוב המקרים זאת צורת הכתיבה הכי פחות מתוחכמת. למה אני תמיד צריך לחפש את התיחכום? אינטילגנט ממש. אם לגלוש עוד יותר ממש שבכלל רציתי לכתוב עליו, אז אני יכול לומר שברוב המוחלט של המקרים אני גם לא מסוגל לקרא בלוגים אחרים, פשוט אין לי סבלנות לזה. עזבו בלוגים, כתבות בעיתון, ספרים. אני קורא ספרים, אבל כל כך לאט. רק פעם בהרבה זמן אני נתקל בספר שאני באמת נהנה לקרא... ובשאר הזמן אני רק סובל ונמרח עם הספר. עצוב.

זהו. אני אעשה כאילו כל מה שרשמתי בחלק העליון של המצולע הזה אינו קיים ואתחיל. לפעמים יש לי את ההרגשה כלפי אנשים/דברים מסויימים שאני לא אוהב אותם. אני מתכוון לתחושה ממש שלילית שעולה בך וזה אומר לך "זה רע!". אני לא יכול לקרא לזה משהו אובייקטיבי, כי אני יודע שזה לא. דוגמה? דיי פשוט. אנשים שרציתי מהם משהו בעבר, לא הלך, והיום אני מרגיש לפעמים אמוציות מאוד שליליות כלפיהם כי נראה לי שהם הפכו להיות פתאום "רעים", ומה שהם עושים זה "רע"... קיבלו השפעה "רעה" עליהם. קשה להעביר את זה. זה נכון גם לגבי דברים שאנשים עושים. אני רואה אחרים שהולכים לשתות נגיד, או עושים משהו ואני מרגיש בפנים שזה רע ולא בסדר, שוכח שגם אני עושה את זה לפעמים או שחוץ מהתחושה הפנימית שלי הכל בסדר לגמרי. לא נראה לי שמדובר פה במצפון או משהו מהסוג, חשבתי שאולי דווקא מדובר בזעם כבוי כזה. כעס כזה כלפי אנשים והעולם מסביב בגלל שנראה לי שאני מפספס פה משהו. משהו מה"אני" הזה, משהו מה"אני האמיתי" שבמשך הזמן הדחקתי והסתרתי בפנים אבל לא עד הסוף, אני לא מסוגל להחביא את זה עד הסוף. זה תמיד ישאר חלק מהאופי שלי. אני זוכר ויודע מי אני באמת, בניגוד לאנשים אחרים שאני מכיר שלדעתי איבדו את זה בדרך. אולי בעצם הם מרוויחים? אולי הם הצליחו להשתחרר מזה ולהתקדם הלאה בחיים בזמן שאני נשאר במקום ועמוק בפנים מקטר וכועס על זה. נראה לי שקצת נסחפתי או גלשתי.

מהדבר הזה עברתי לחשוב על מה זה רע. קודם כל יש לציין שרוע זה מובן יחסי, ומבחינה מסויימת אפשר לומר שאין דבר כזה רע וטוב... זה הכל ביטויים יחסיים שתלוים באדם עצמו. אז מה אין דבר כזה רע? גם קצת קשה להודות בדבר כזה. אני יודע שאותם אנשים הם לא רעים. זאת שאלה קשה מאוד גם כשאתה צופה למשל בסדרה כמו "דקסטר". דקסטר, הוא רע? הוא רוצח סדרתי עם ערכים? שאלה קשה מאוד.

טוב אני מוותר, אני אלך לישון.