עוברים עלי ימים לא קלים. אפשר לומר שבמובן מסוים זה התחיל אתמול אבל אני כבר איבדתי את תחושת הזמן. חבל כי יש המון דברים שרציתי לכתוב עליהם באופן כללי אבל דברים מאוד ספציפיים מציקים לי כל הזמן ולא מרפים לרגע.

אתמול סיימתי ללמוד ולא היה לי ממש מצברוח. שוב מבולבל. שוב לא מבין מה אני רוצה, מה אני מנסה להשיג? בעצם זה דיי ברור... אבל עדיין, למה זה צריך להיות ככה? מה אני מחפש לעזאזל? למה הכל לא היה יכול להיות יותר פשוט? למה אני פשוט לא שוכח מהעניין ולמה התהליך צריך להפוך לכל כך הרבה יותר מורכב עבורי?

כל הדברים האלו, כל הלחץ האינסופי הזה בבצפר עם הלימודים, והלחץ הנפשי הזה שאני מוסיף על עצמי גורם לי להיות עייף כל הזמן. אני מרגיש הרבה שפשוט בא לי להרדם במקום אבל אין לי זמן לזה. אתמול אחרי הבצפר, כאשר הכל התערבב אצלי בראש שוב אולי הפעם בגלל משהו הרבה יותר מוחשי, הייתי דיי עייף. אכלתי ארוחת צהריים והתיישבתי לראות משהו בטלווזיה ומבלי לשים לב נרדמתי. הרבה זמן חלף מאז שהרשתי לעצמי לישון בצהריים. נרדמתי ובחלום שלי ישבנו בחדר שלי. ראינו משהו במחשב, חבר שלי שלח לי הודעות בנוגע למשהו שאני לא זוכר. היא אמרה לי שהיא לא יכלה כי זה היה חג, ושאלה אם בא לי להפגש אחר כך. הייתי דיי מאושר. זה המשיך ובשלב מסוים התחלנו לגעת אחד בשניה. זה נמשך זמן מסוים. בסופו של דבר הבנתי שמשהו כאן לא הגיוני, הבנתי שזה חלום, התבאסתי, התעוררתי. ישנתי בערך שעה ועשרים דקות. הייתי דיי מת. החלום הזה גרם לי להרגיש מאוכזב מאוד. גרם לי להבין עוד פעם שכל מה שאני עושה זה נסיון מגוחך למצא נחמה במשהו אחד, בזמן שאני כל כך רוצה משהו אחר.

היום כבר הייתי דיי עצבני. זה נמשך כל היום ולפרקים היה נראה לי שאני ממש לא יכול להתאפק. היה מצב שישבתי בכיתה, נשפתי, ואמרתי לידידה שישבה לידי שאני ממש צריך להרגע. היא שאלה אותי למה אני מתכוון ועניתי שאני ממש כועס. היא לא טרחה לברר למה. משום מקום יכולה לעלות לי תמונה בראש, זיכרון כלשהו שיגרום לי לרצות לטפס על הקירות. אני כועס מהחוסר יציבות הזאת. כמו שידיד אמר לי שבוע שעבר, לפעמים אתה למעלה ולפעמים אתה למטה. כל כך נכון שקשה להאמין.

בניגוד לפעם אני כן משתף בזה אחרים. כן מנסה לפרוק ומקשיב למה שיש לאחרים לומר. אני לא יכול לומר שזה מנחם או עוזר אבל אני עדיין עושה את זה. עכשיו אני יותר רגוע. בשעה האחרונה אני חושב שאני מנסה להפנים משהו מאוד מהותי. אני כל הזמן מנסה להאכיל את עצמי בתקוות קלושות שבעצם גם לא שוות הרבה. אני צריך לעשות ריסט למוח ואני לא יודע איך לעשות את זה...

זה היה בערך 6 בערב. הסתובבתי בתל אביב והייתי גם בדיזינגוף. בשלב מסוים עברתי ליד גן מאיר ונכנסתי. הסתובבתי שם קצת כדי לבזבז את הזמן עד לרכבת. קלטתי בפינה כלשהי הומלס עומד. הטריד אותי קצת, תחושה דיי מוכרת. החלטתי לצאת מהגן לרחוב שקט וככה עשיתי. ההומלס הזה יצא גם כן מיציאה אחרת ונעמד ליד שיח. התחלתי ללכת והתכוונתי לעבור לידו בדרך. הוא קלט אותי שוב, הרים את הראש ממה שהוא הסתכל עליו וחייך. "על דברים כאלו אומרים... 'לא כל הנוצץ, זהב הוא'". שאלתי אותו מה זה והתקרבתי. "אני לא יודע... זה נראה כמו משהו שפותח דברים אבל אני לא מבין..." והוא הראה לי פותחן של פחית. המצב הזה התחיל להלחיץ אותי. עניתי לו שזה פותחן של פחית. "באמת?!" הוא היה דיי מופתע. אישרתי והסתובבתי לחזור מהדרך שבה באתי. הצלחתי להתחמק ממנו. אחר כך חשבתי שזה היה דיי מוזר, מן מקרה כזה שגורם לך לחשוב שאולי היה פה משהו מעבר, מחשבה מגוחכת. אני כבר שבועיים מנסה להבין למה הוא מתכוון, ויש לי רק ניחושים.

"Hope is a waking dream"

Aristotle