כבר חשבתי שמה שהיה צריך לסיים את החודש הקודם קרה ואפשר להתמקד במה שעומד לבוא. לפעמים טועים.

זה נושא דיי כואב ורציני, מכל הבחינות. אין אדם שדיברתי איתו על זה הי פעם בחיים שלי. אני לא חושב שאני גם אדבר, בכל מקרה זה לא בתיכנון. זה נובע בעיקר כי אני ממש לא יודע מי באמת יכול להתחבר לזה, ומי מבין האנשים הקרובים אלי יבין אותי, ובלי קשר לזה אני לא חושב שזה דיון לשיחה.

סבתא שלי נמצאת אצלי בבית דיי הרבה. למען האמת היא נמצאת אצלי המון למרות שבחינה רשמית היא חייה בצפון והיא באמת נמצאת שם תקופות אבל היא גם לידי הרבה זמן. זה נובע בעיקר משום שככה זה היה תמיד בגלל שאמא שלי הייתה וכנראה גם עדיין זקוקה לעזרה באירגון חיי היום יום הרגילים שלי ושלה ובגלל שיש להן, ובעיקר לסבתא שלי, קושי להכיר בעובדה שאני כבר לא הילד הקטן שהייתי פעם. אני לא מתיימר לומר כמו רבים אחרים שאני אדם בוגר שמסוגל לעשות הכל לבד, לצערי זה רחוק מאוד מהאמת, אבל יש הבדל. היחס שלהן אלי לפעמים ממש מעצבן אותי בקטע הזה ואני מוצא את עצמי אומר בהרבה ויכוחים בזמן האחרון "אני כבר לא ילד קטן" או משהו בסגנון.

סבא שלי נפטר בשנת 2006, בסוף כיתה ח'. הייתי אז בן 14. זה שלב של שינוי בחיים משום שעברתי מהחטיבה הדיי שנואה למקום חדש, עם הרבה תקוות לשינוי. סבא שלי נפטר ממש בתחילת הקיץ וזאת הייתה מכה. זאת לא הייתה הפתעה גמורה בעיקר כי הוא היה זמן מסוים בבית חולים והיינו מוכנים למצב הזה הרבה מראש. ולמרות הכל אני זוכר את אותו הבוקר. אני זוכר שהיינו בביקור משפחתי ביום שישי בערב. אני, אמא, סבתא, דוד ודודה. ממש יום לפני זה אח שלו טס בחזרה לבית שלו בחו"ל. הוא הגיע רק בגלל שהיה מצב שסבא שלי ימות, והוא הגיע למצב שתיהיה לוייה. אבל לא הייתה. סבא שלי התעורר והעבירו אותו מהטיפול נמרץ לחדר רגיל. זה היה בדיוק היום שהעבירו אותו ורק שם באמת היינו יכולים לבקר אותו מתי שנרצה. היה דיי סטנדרטי ודוד שלי נשאר שם להיות איתו בלילה. הם קבעו שבשעה מסויימת בלילה דודה שלי תגיע ותיקח אותו ובמקומו סבתא שלי תבוא להיות איתו.

בוקר יום שבת היה יום דיי יפה. ימי שבת הם בדרך כלל ימים יפים. הייתה אווירה נחמדה, אולי מן אופטימיות מוזרה אם להביט על הבוקר ההוא בזווית מסויימת. אני ואמא אכלנו ארוחת בוקר. אחרי זה, בערך בשעה עשר בבוקר היה טלפון. אני עניתי ושם הייתה סבתא. הקול שלה נשמע מוזר, נסער. היא ביקשה את אמא ושאלתי אותה מה קרה. היא החזירה לי "למה אתה צריך לדעת כל דבר?" ונתתי לאמא.

מיהרנו לבית של דוד שלי שכבר מסרנו את זה להם בטלפון. כשניכנסו דוד שלי ישב על הכורסא והייתה לו הבעת פנים מאוד קשוחה. מיהרנו לבית חולים ושם היה דיי הרבה באלגן. כולם נכנסו למן חדר, אבל אני פחדתי. עצרתי את אמא שלי או דודה שלי אני כבר לא זוכר, ואמרתי שאני לא יודע אם להכנס. אמרו לי להשאר והם נכנסו. מאוחר יותר דיברנו עם איזה רופא שניסה אולי להרגיע אותנו או משהו כשהוא ניסה לתאר את המקרה בצורה מאוד חיובית. הוא ניסה לספר שיום אחד אדם התעורר, קרא עיתון, ביקש כוס קפה ואז נפטר. נשמע דיי רע אבל זה היה משהו כזה, וזה נשמע נחמד. השאר לא באמת משנה. זאת הייתה תקופה קשה מאוד והסתגרתי בתוך עצמי לתקופה ממושכת אני חושב.

אבל אני לא הנושא פה. הנושא הוא סבתא שלי. סבתא הושפעה מאוד מהמקרה הזה. היא השתנתה. כל כך השתנתה שאני כבר לא זוכר את סבתא שלי. אני רק יודע שהיא עברה שינוי כואב ואני יודע איך היא עכשיו. כבר באותו קיץ זה התחיל אני חושב. היה איזה יום שהיינו בצפון ובגלל איזה משהו מטופש שלי זה הוביל לויכוח ונאמרו שם דברים קשים מאוד בין אמא וסבתא. אני הייתי האשם בזה. אני ואמא נסענו הביתה.

אני לא יודע לתאר את השינוי שבא בסבתא שלי. זה קשה, וזה קשה בעיקר כי אלו חיי היום יום שלי ואני נתקל בזה כמעת כל יום. קשה להסביר ולתאר משהו שכל כך מובנה בחיים שלך וחלק מהם. סבתא שלי שינתה לגמרי את הדרך שבא היא רואה את הכל. הדיכאון והמוות תפס כל חלק ממנה בחיים. היא התחילה להתייחס לכל דבר בצורה שלילית. הכל רע, הכל לא טוב והחיים האלו ממש ממש חרא. הכל תמיד קורה על הצד הגרוע ביותר ולכל השאר יש חיים הרבה יותר טובים. ומילא אם זה עוד היה בגבולות מסויימים אבל גם את זה אין. היא לא שומרת את הדעות והיחס הזה לעצמה. צריך לחלוק אותו איתנו, ולא סתם לחלוק... הרי גם אנחנו חלק מהבעיה לא? אני ואמא, ודוד שלי עם אשתו הרי הם ממררים כל כך את שנותיה האחרונות. אה ואי אפשר כמובן להתאפק ולשמור את הדחפים העזים והרגעיים למות.

סבתא שלי איבדה את הרעיון של ערך לחיים. מבחינתה כבר אין דבר כזה. מי יודע אם יש דבר כזה בכלל. כל פעם שהיא אומרת או עושה משהו כזה אני מגיב בצורה מאוד חריפה. אני צועק משהו או מנסה להוכיח לה אחרת. אבל זה נסיונות עקרים משום שהיא גם ככה לא תקשיב. זה כבר הפך לחלק מהחיים ואני גם כבר מתעלם מהרבה דברים שהיא אומרת. פשוט לא נשאר לי מה לומר. יש את הרגעים האלו שאני ממש לא יודע מה לעשות לגבי זה. אני מרגיש כל כך אשם. אני מרגיש שאני לא עשיתי שום דבר כדי למנע את זה ממנה. שלאא הבתי אותה מספיק או שלא הראתי לה את זה כשהיא הייתה זקוקה לזה. אני גם פונה לפעמים לאלוהים ושואל ללא שום ציפייה לתשובה, "למה זה מגיע לה?".

אתמול בערב התאספנו אצל חבר שלי, סתם ככה. סבתא שלי לא אוהבת שום דבר מהדברים האלו. אני ממש לא סובלת שאני יוצא לאיזה אירועים או מפגשים חברתיים. הפעם זה גם היה ברגיל וגם ככה הלכתי לשם מבלי שיהיה לי הרבה מצברוח (זה כבר פורט בפוסט הקודם). הלכתי והייתי שם ובסוף נשארתי לישון למרות שאני חיי במרחק דקה משם. בבוקר אמא שלי התקשרה ואמרה לי ללכת הביתה כי סבתא שלי כבר אמרה לה איזה משהו. מבלי לחשוב פעמיים לבשתי תנעליים ומיהרתי הביתה, כבר הבנתי מה הקטע. נכנסתי לבית והיא נראתה כרגיל ואז שאלה "נו, מתי הפעם הבאה?".

היא הייתה עצבנית מאוד. אני כבר לא זוכר מה ואיך למרות שזה היה הבוקר הזה ממש. אני התאפקתי לא להתעצבן וגם הייתי דיי עייף. אמרתי לה שתירגע ושהיחס שלה לא נכון, מה כבר עשיתי? הייתי אצל חבר במרחק כמה מטרים משם ולא עשיתי אצלו שום דבר רע. היא נשארה עצבנית ושוב התחילה עם הקטעים שלה והייתה צריכה להוסיף שכמה כבר נמאס לה, מתי כבר אמא שלי תאפשר לה לחזור לבית שלה ולא לחזור לפה, למה היא צריכה לראות את כל זה. היא פנתה לחלון וקראה בשם סבא שלי, אני מחכה כל יום? למה זה לא קורה?! או משהו מהסוג הזה. היא אמרה לי ללכת לישון. אמרתי שלא, אני רוצה שהיא תירגע. היא חזרה למטבח ואני עמדתי ילד הדלת לחדר וחיכיתי למשהו לא ברור.

התיישבתי וניסיתי לפתור איזה תרגיל בפיזיקה והיא חזרה ועדיין עם הנימה העצבנית והקפואה כקרח אמרה לי ללכת לישון, עדיף לישון ואז לעשות את זה כשאני רענן. אחרי זה קמתי והלכתי לסלון. אני לא זוכר מה אמרתי אבל התחלתי לבכות. התחלתי לבכות כי לא הבנתי. לא הבנתי למה זה מגיע לה, לא הבנתי מה עשיתי לא נכון ומתי פיספסתי אותה. לראש שלי חזרו עוד כל מיני תמונות מהזמן האחרון וזה לא עזר. אני בכיתי ואז סבתא שלי גם ראתה את זה. "למה אתה בוכה?" ניסיתי לסנן מבין השינויים "אני רוצה שתשני את היחס שלך, הוא לא נכון..." אבל אני לא יודע מה באמת אמרתי בסוף. בסופו של דבר הלכתי לישון ונרדמתי אחרי בערך שעה.

לא דיברנו יותר מידי היום. למען האמת לא צפויים שינויים. אמא שלי לא יודעת הרבה ממה שקרה, ואני גם לא מתכנן לספר לה. למרות שההגיון הבריא אומר לשתף, לשבת ולנסות למצא פיתרון. אבל אני לא יכול. אני לא יכול לעשות את זה ואני גם לא רואה איך אני עוזר לסבתא שלי. אני מרגיש שאני אשם בזה ואני לא יכול לתקן את הטעויות שלי.

אם אין לכם משהו חכם להגיד פשוט אל תגיבו.

"Nothing is more wretched than a guilty conscience"

Plautus