לפעמים אני חושב על איך זה לספר לאדם כלשהו על כל מיני דברים. בעיקר איך זה לספר למישהו דברים באמת אישיים. כבר שנים רבות שאני לא יכול לומר שם אחד בלבד של אדם שאני באמת יכול לקרא לו חבר קרוב. אין בחיים שלי כרגע אף אדם שאני מוכן להפתח כלפיו לחלוטין ולשתף איתו כל דבר. גרוע מכך, עצם המחשבה על שיחה על דברים מסויימים עם אדם כלשהו נראת לי מוזרה ולא חיובית. אז איך ומתי הפכתי לאדם כזה? חשבתי על זה לפני כמה ימים והרצתי לעצמי בראש את סיפור חיי בנסיון למצא את הנקודה המדוייקת... נראה לי שמצאתי, אבל זה דורש חזרה למקורות.

לפני שעברתי לחיות במקום מגורי הנוחכי, גרתי בצפון. זה היה בערך עד גיל 9. שם כמובן היו לי חברים, אבל היה אחד שבירור יכולתי לקרא לו החבר הכי טוב שלי. מוזר כשחשבתי עליו לפני כמה ימים הכל היה שגרתי אבל עכשיו כשאני כותב על זה אני מרגיש סוג של געגוע, זה דיי מוזר. עברתי דירה מסיבות שונות אבל אפשר לומר שלא זנחתי את הקשר. אמנם הייתי קטן ולא ממש היה ברשותי אינטרנט או שידעתי להשתמש הרבה בטלפון אבל הקפדתי לשמור בצורה כלשהי על קשר. בקיץ הייתי מבקר אצלו והיינו נפגשים כל יום, מדברים, מספרים אחד לשני דברים על מה שקרה במהלך השנה ועושים כל מיני דברים של ילדים ביסודי. המצב הזה נמשך עד החופש שאחרי כיתה ו' אני חושב. ביקרתי בצפון כמו כל שנה והכל התנהל כמו תמיד, עד שיום אחד הלכנו ואכלנו פיצה. חזרנו והיינו בבית של סבתא שלי ודיברנו. במהלך השיחה הוא התחיל לספר לי על כל מיני דברים שהוא וחברים שלו עושים, איך הם מתנהגים, מה הוא חושב על כל מיני דברים ולפתע נגלה לעיני אדם אחר לחלוטין. זה אמנם היה מזמן אבל אני חושב שבאותו זמן הייתי המום. זה היה מאוד מוזר לי המהפך הזה. החבר שלי שינה צורה. כמובן זה הכל מוקצן כאן, בסך הכל גיליתי שהוא לא בדיוק כמוני... כלומר לא מסוג האנשים שאני הסתובבתי איתם, לא מסוג החברים הרגילים שלי בבית. חשבתי שאצלי בבית הוא אף פעם לא היה הופך לחבר שלי. אני הייתי בהלם ופשוט הסכמתי. הוא לא הבין, הוא חשב שאני בדיוק כמוהו.

כאן הסיפור כמובן לא נגמר. נשארנו כמובן בקשר בעיקר בגלל שמבחינתו הכל כמו תמיד. המשכנו את הקשר, עכשיו כבר היה גם אינטרנט ולשמור על קשר היה הרבה יותר פשוט. עם הזמן התברר לי שאני כבר לא יכול לדבר איתו. הוא היה אדם שונה לגמרי ממני, אדם שאני לא יכול להתחבר אליו והוא אלי. הדברים שהוא עשה ואמר עיצבנו אותי ולא הסכמתי איתו. כמובן הוא עדיין היה החבר הכי טוב שלי וחלקתי איתו דברים אישיים אבל התגובות שלו היו תגובות של אדם שונה ממני. עם הזמן גם לחלוק איתו דברים אישיים לא יכולתי בעיקר כי פחדתי מהתגובה שלו, התביישתי בעצמי ובמי שאני, כאילו שהייתי חייב לו משהו. הקשר בינינו הפך לרופף מאוד אבל הוא המשיך עד שהוא נותק לגמרי בערך בסוף כיתה ח' או מאוחר יותר... אני באמת לא זוכר.

בתחילת התיכון עוד לא הייתי כמו שאני עכשיו. עדיין ניסיתי בדרך מסויימת להתחבר לאנשים אבל ללא ספק הפכתי כבר אז לאדם מאוד סגור. בעיקר בגלל החוויה הלא נחמדה בחיים שלי שנקראת חטיבת ביניים ובגלל אותו חבר טוב. עדיין ניסיתי להקשר לאנשים מסויימים, עדיין היו אנשים שסיפרתי להם דברים אישיים. טוב על מה אני מדבר בעצם? היה רק אחד. אחרי זה ניסיתי להתחבר באמת לאחד אחר, או בכל אופן ביקשתי עזרה שלו במשהו מאוד אישי. כאן מגיעה כנראה הנקודה שלדעתי היייתה המכריעה. אותו אחד במקום לעזור לי, הרס את כל העסק לגמרי. זה היה באמצע כיתה ט'.

אני מניח שמאותו הרגע בעצם בצורה לא מודעת איבדתי אמון באנשים האלו. בקיץ התחזק הקשר שלי עם חבר נוסף אבל מהר מאוד התברר שגם אנחנו דיי שונים. מאז בעצם שום דבר. אפילו עם החברות שהיו לי לא הייתי מסוגל להפתח לגמרי, למרות שכמובן הייתה פתיחות מסויימת. פעם זה היה מציק לי מאוד אבל מאז הקיץ האחרון אני רואה את המצב כמו שהוא. אני משתדל לא לשקר לעצמי בקטע הזה (בניגוד לדברים מסויימים האחרים) והתרגלתי לזה, למרות שלפעמים דיי קשה לי. כאשר מאוד מרגיזים אותי, או כשאני מרגיש ממש נואש מהמצב הזה אני יכול ליזום שיחה עם אדם שאני לא מדבר איתו יותר מידי אבל מעריך אותו כאדם וכחבר ופשוט מדבר... זה לא באמת משנה לי על מה. זה מרגיע אותי ואני מרגיש טוב במצבים האלו, אני רוצה שהם לא יגמרו ושנמשיך בשיחה.

יש לי עוד כמה חברים שאני ממש לא פוסל אותם מהבחינה הזאת, אבל אנחנו מתפספסים. לא מגיעים למצב הזה שאני יכול לספר לך ואתה לי. חבל לי על זה, אני מצטער כל הזמן שאני לא יכול פשוט להתקשר ולדבר על סתם משהו שקרה לי ולו רק מהסיבה שעצם הנסיון לשיחה יראה מוזר. אף אחד כבר לא מצפה ממני ליזום משהו. אני מפחד שבצורה הזאת אני אאבד גם את המעט שיש לי.

"The difficulty is not so great to die for a friend, as to find a friend worth dying for"

Homer