טוב תיכננתי לנסות להכניס תקטע הזה לנושא החם, אבל הבנתי שיש פה גם גלישה לדברים מסביב אז אני מוותר על הרעיון הזה ואני פשוט אכתוב.

אתמול חזרתי מהטיול השנתי ולמען האמת היה ממש בסדר חוץ מאיזה קטע לא נעים (פירוט בפעם אחרת). היה סבבה עם החברים, המסלולים היו בסדר, הזמן החופשי נוצל לדעתי וגם היה מדריך ממש אחלה... מהסוג הזה שמעורר בך השראה.

רק לקראת הסוף כשכבר חזרנו התעורר הדיכאון "סוף טיול" הזה שמופיע אצלי מלא פעמים. זה נובע מסיבות שונות וגם הפעם היו לזה כל מיני גורמים. טוב, ליתר דיוק היו שניים. אחד מהם היה קשור למישהי. זה דיי מפגר לדעתי אבל אני אספר. ביום השלישי של הטיול הייתה בערב מסיבה על ספינה והיה נחמד. היא נגמרה בעשר ומשהו בערב ונתנו לנו זמן חופשי באילת. כל החברים שלי הלכו ישר לכיוון המלון, רצו לארגן איזה משהו ולי לא היה ממש רצון לחזור כל כך מהר. הצטרפתי לידידה שלי ועוד מישהי להסתובב בטיילת. הסתובבנו שם, או ליתר דיוק הן חיפשו כל מיני שטויות כדי להביא לאחים בבית ואז סתם הסתובבנו באילת. זה היה נחמד ואחרי זה הלכנו למלון וחזרנו לקראת חצות. היינו ביחד עוד קצת זמן באחד החדרים איפה שכולם התרכזו סתם לבזבז את הזמן ואחרי זה כבר התפזרנו לחדרים. ביום הבא היינו באיזה חוף אחד והייתי ליד אותה אחת שטיילנו איתה בערב שלפני. דיברנו קצת אבל לא היה משהו. לא נתנו לנו שם יותר מידי זמן ומהר מאוד כבר היינו צריכים להתארגן לנסיעה בחזרה. הלכתי משם והייתה לי תחושת פיספוס מוזרה. אני לא יודע להסביר את זה, כלומר הייתי אולי אמור להרגיש משהו הפוך אבל הרגשתי שמשהו התפספס. בזמן שנסענו כבר בחזרה הביתה ישבתי באוטובוס ותקפה אותי תחושת בדידות. אני לא אמור להרגיש ככה באמת, אין לזה הרבה בצדקות בעיקר אחרי הטיול הזה. זה מוזר ומטריד בעיקר בגלל שגם אני בעצמי לא מבין אם אני באמת צריך את זה. אני לא יודע אם זה יהיה שווה את זה כי נראה לי שזה יכול להתברר כשיחזור של משהו מהעבר, ולמרות זאת אני צריך להאבק בתחושה הזאת שאני לבד כשאני מוקף בחברים שלי.

הדבר השני מציק לא פחות, אולי אפילו יותר. בזמן אותה נסיעה בחזרה הביתה דיברנו על כל מיני דברים. אמרתי להם את האמת, לא בא לי הביתה. זה לא נבע מזה שהיה ממש כיף בטיול או שאני נהנה במיוחד בסביבת החברים אלא פשוט לא בא לי הביתה. אני לא זוכר בדיוק איך זה התקדם אבל אחד מהם גם אמר שיש תימים שאני נשאר עוד קצת בבצפר כאשר אני מסיים מוקדם ולא ממהר הביתה ובטח ממש אין לי מה לעשות בבית. זה לא נכון, לא חסר לי דברים לעשות בבית ואני יכול להעסיק את עצמי ואמרתי את זה. הוספתי שממש לא בא לי לחזור עכשיו הביתה ואני ממש רוצה תקופה יותר ממושכת מחוץ לבית. הוספתי ואמרתי לו שממש הייתי רוצה בצבא איזה תפקיד שיאלץ אותי לא להיות בבית הרבה זמן למרות שאני יודע שסביר מאוד שזה לא יקרה. פה הוא כבר היה מופתע ואמר שעל משהו כזה הוא עוד לא שמע. בעצם זאת הפעם הראשונה שבאמת אמרתי את זה. הייתי באמת רוצה לצאת לאנשהו ולא לחזור הרבה הרבה זמן. יש לי את ההרגשה הזאת שזה לא באמת יצא לפועל בצורה שבא אני חושב וחבל לי על זה. נזכרתי ישר בכל הדברים שמצפים לי, החיים הרגילים חוזרים ביחד עם כל החובות והדברים שעלי לעשות. זה ביאס אותי ולא עבר זמן רב עד שנעמדתי כבר בכניסה לדירה. עמדתי בשקט וחיכיתי קצת, ורק אז דפקתי בדלת. אמא שלי פתחה את הדלת ואני נכנסתי בחזרה אל תוך החיים הרגילים. זה מעצבן עוד יותר בגלל שכבר היום בבוקר היו עצבים וצעקות.

אני מחכה ליום האחד הזה שאני אשתחרר מהדברים האלו. שאני אשתחרר מכל מה שמגביל אותי לכאן.

"They who know the truth are not equal to those who love it, and they who love it are not equal to those who delight in it"

Confucius