סיפור ט"ה.

למי שאמרה לי שקצת 'לא אמיתי', הכל פה בדמיון שלי, אז זה לא כזה נורא אם חלק יהיה 'לא אמיתי', כי כל הקטע זה להנות מהסיפור D:

אגב, יש לי את פרק 4 וחצי מפרק 5, אבל אני קצת תקועה עם הרעיונות, אז יש הרבה סיכויים שעוד כמה פרקים אני יפסיק את הסיפור כי פשוט לא יהיו לי רעיונות להמשך. בכל מקרה, בנתיים פשוט תקראו, נראה כבר אם יהיה המשך.

בלי יותר מדי חפירות, הנה פרק 3:

ישבתי באוטובוס, מהורהרת. הגעתי לתחנה של הבצפר, וירדתי.

הלכתי במסדרון, עד שהגעתי ליא'5 . פתחתי את הדלת , ונכנסתי. "סליחה על האיחור" אמרתי בשקט.

"אנסטסיה קאופמן, עוד פעם מאחרת?!" הפנים של המורה לפיזיקה הלכו ונהיו אדומות. "ישר למנהל!" הוא צרח עליי, כשתלמידים אחדים מצחקקים. יצאתי מהכיתה, שמעתי את המורה צורח על התלמידים שצחקו. ממש לא היה בראש שלי ללכת למנהל, אז הלכתי לספסל שהיה בחצר, הגשם הפסיק. אהבתי את הריח של אחרי הגשם. הספסל היה רטוב, אבל זה לא היה ממש אכפת לי. התיישבתי, והדלקתי סיגריה, שוקעת בהרהורים.

'מה אני יגיד לשוהם?! היא מאוהבת בטום בדיוק כמוני. היא פשוט תישבר. אני לא יכולה לעשות לה את זה. אבל זה לא יכול לעזור לי. הילדה הזאת פשוט קוראת אותי,' נאנחתי בייאוש, לוקחת עוד שאכטה.

נשארתי לעשן, וקצת אחרי שגמרתי את הסיגריה נשמע הצלצול. מכל הכיתות יצאו נערים ונערות, כל אחד הולך לכיוון שלו. פתאום נזכרתי שנמרח לי האיפור, אז הלכתי לשירותי הבנות לתקן אותו.

עמדתי מול המראה וניקיתי את הפנים, ושמתי שוב שחור בעיניים, והרבה.

אחר כך הלכתי לחפש את שוהם, עדיין מתלבטת אם לספר לה או לא. פשוט פחדתי לפגוע בה, היא חשובה לי. אבל אתם יודעים, לשקר אין רגליים, ואם אני לא יספר אז זה עוד יותר יסתבך. המשכתי לשנן לעצמי את הפתגם הידוע, ופתאום ראיתי אותה עם כמה בנות מהכיתה במסדרון. התקדמתי לעברה.

"אנסי! איפה היית?" היא צעקה וקפצה עליי.

"תקשיבי שוהם יש לי משהו לספר לך." אמרתי לה בשקט  והתחלתי להוביל אותה אל הפינה שתמיד ישבתי בה כשרציתי להיות לבד.

"אנס, את מתחילה להפחיד אותי, קרה משהו?" היא שאלה בפנים לא מבינות.

לא עניתי לה והמשכנו ללכת. כשהגענו אני התיישבתי והיא עמדה מולי.

"תקשיבי אני יוצאת עם ט...."

"עם מי את יוצאת, ומה היה כל כך חשוב לך לספר לי את זה?" היא קטעה אותי.

"אני יוצאת עם טום קאוליץ" אמרתי אחרי שתיקה ארוכה.

"באמת,את לא עובדת עליי?" היא שאלה. היה לה קשה להאמין, אבל בכל זאת ראיתי שהכאב ממלא את עיניה החומות.

"באמת, שומי אני לא עובדת עלייך" אמרתי בפנים הכי רציניות שלי.

למרות שהיה לה קשה, היא האמינה. ראיתי את הדמעות שירדו לה על הלחי, וניסיתי לחבק אותה, אבל היא דחתה אותי.

"פשוט תעזבי אותי" היא אמרה בשקט והלכה משם.

לא הלכתי אחריה, פשוט נשארתי לשבת שם, נלחמת בדמעות אך ללא הצלחה.