http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=523321אין מה לתאר, פשוט תקראו ;] וזה יהיה באמת מאוד נחמד אם תגיבו!!heCopyright 2026 הכותבת. :]. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=523321http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=523321&blogcode=8787796<div align="right" dir="rtl">אני מצטערת שאתם מחכים, זה לא תלוי בי.. אבל אני מוצאת זמן מדי פעם. תהנו (: פרק 9: מיצמצתי בעייני, אבל טום עדיין עמד שם. התקשתי להאמין, אז שיפשפתי את עיניי במשך שניות ארוכות. שוהם עמדה שם במקום טום, טום עמד שם רק בדמיון שלי. "אנס, מה קרה?" שוהם שאלה בדאגה למראה עיניי האדומות מבכי. היא נכנסה פנימה, הניחה את התיק בצדף סגרה אחריה את הדלת באה לחבק אותי. זה היה חיבוק מנחם, מעודד, חיבוק שלא רציתי שייגמר בחיים. כעבור 10 שניות בערך של חיבוק מנחם ששאבתי ממנו כוח, התנתקנו. "מה קרה?" היא חזרה על השאלה. היא ראתה שקשה לי לדבר, אז היא הביאה לי כוס מים והתיישבנו ביחד על הספה. סיפרתי לה הכל. שוהם:"אנס, את תתגברי, אני יעזור לך". הפלאפון שלי צלצל שוב, שוהם הראתה לי את הצג, עליו היה רשום: 'טומי אהובי 3&gt;', הנדתי את ראשי לסימן שלא תענה. היא כיבתה את הפלאפון וחייכה אליי חיוך מעודד. ************************* באיטליה: טום, ביל, גיאורג וגוסטב ישבו בסוויטה שלהם. טום נראה עם פרצוף מצוברח ומודאג, וזרק את הפלאפון על הרצפה, כי שוב שמע את ההודעה המוקלטת שלא הביןבמקום את קולה של אהובתו. ביל ני</div>Mon, 10 Mar 2008 15:11:00 +0200shuga_buga@nana10.co.il (הכותבת. :])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=523321&blogcode=8787796http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=523321&blog=8787796http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=523321&blogcode=8763648<div align="right" dir="rtl">גאד תודה לאל מצאתי זמן. אפסיק לחפור :] אנג'וי פרק 8: סוף סוף הפלאפון הפסיק לצלצל. אבל קולו המשיך להדהד באוזניי, יכול להיות שהוא עכשיו עם הילדה הזו, עושה לה מה שחלמתי שהוא עושה לי? כל כך נפגעתי. אני לא חושבת שאני אי פעם יסלח לו על זה. אם הוא בכלל יחליט שכדאי לו להשפיל את עצמו ולבוא לבקש סליחה. היה בי מין דחף כזה לבדוק אם הוא השאיר הודעה, אבל קול עלה בי מבפנים: 'את באמת הולכת להשפיל את עצמך ככה? צמאה ליחס שלו אחרי שפגע בך ככה? את פשוט פתטית!' הקול לעג לי, פוגע בפצעים הפתוחים. "די כבר!" צעקתי שוב. לא עניינו אותי השכנים. שיחשבו שאני משוגעת, שיחשבו מה שהם רוצים. "לפני שבוע טום קאוליץבא אליי עד לישראל כדי להגיד לי שהוא אוהב אותי ועכשיו הוא מתלעס עם איזו פרחה איטלקיה. נראה אתכם סובלים את זה!" צעקתי, קולי מהדהד ברחבי הבית. כאילו שמישהו שומע. הייתי כל כך פגועה שלא ראיתי בעיינים אפילו. הדלקתי סיגריה, שואפת באיטיות את העשן, כאילו זה מה שיעזור. שיחבר את ליבי מחדש. פתחתי את הפריזר, הוצאתי בקבוק וודקה אבסולוט, לא היה לי שמץ של מושג מאיפה הוא הגיע לשם. הייתי חייבת לשתות משהו. רק סיגריות</div>Thu, 06 Mar 2008 17:15:00 +0200shuga_buga@nana10.co.il (הכותבת. :])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=523321&blogcode=8763648http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=523321&blog=8763648http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=523321&blogcode=8708948<div align="right" dir="rtl">אז עכשיו מצאתי לי זמן להיות במחשב, אז אני מפצה אותכם בשני פרקים, אני יפסיק להיות כזו חפרנית, אז תהנו (: פרק 6: הסתכלתי בשעון של הפלאפון, השעה הייתה 11. 'אויש, אני צריכה לחזור הביתה, מחר יש שעת אפס.' נזכרתי קמתי מהספסל. הלכתי בצעדים מהירים הביתה, לא רוצה לפגוש הומלסים או נרקומנים מסוג כלשהו. הגעתי הביתה, למזלי היה חושך, אני לא צריכה נזיפות או הטפות מההורים שלי. עליתי לחדר, החלפתי בגדים, בדקתי הודעות באייסי ובמסן. כלום מעניין. סידרתי מערכת במהירות, כיוונתי שעון ל-6 בבוקר והלכתי לישון. ************* השעון המעורר נשמע והעיר אותי, חזק מתמיד. נהמתי בעצבנות, ממשיכה לישון. התגלגלתי במיטה עד שנפלתי על הרצפה, מלמלתי "פאק" וקמתי. זרקתי את השמיכה על המיטה ונגררתי אל חדר האמבטיה, חצי ישנה עדיין. הסתכלתי במראה, כל השיער שלי היה מבולגן והאיפור נמרח לי על כל הפנים. שטפתי את הפנים וצחצחתי שיניים, ניקיתי את הפנים ויצאתי להתארגן, כשעברתי ליד החלון הסתכלתי בו, יום יפה היה בחוץ. הוצאתי מהארון טייץ 3/4 שחור וחולצת בצפר קצרה כחולה והתלבשתי. כיביתי את המחשב, אני לא רוצה שאימא שלי תצעק עליי ש</div>Tue, 26 Feb 2008 15:42:00 +0200shuga_buga@nana10.co.il (הכותבת. :])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=523321&blogcode=8708948http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=523321&blog=8708948http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=523321&blogcode=8671962<div align="right" dir="rtl">יש לי עונש ל-3 שבועות לא להדליק את המחשב, וגם עכשיו אני עושה את זה בשקט. אז מתי שלא ייקחו לי את הכבל, אני ישתדל להעלות את פרק 6 והבאים אחריו. אז תצטרכו לחכות קצת עם הפרק, למרות שכבר כתבתי אותו. אני מאוד מצטערת שזה יוצא ככה, סליחה שאתם הולכים לחכות. בכל מקרה תדעו שאני לא עוזבת את הסיפור ומי שרוצה להיות קבוע שיגיד לי ואני יודיע לו כל פעם שיש פרק. עכשיו אני צריכה ללכת לפני שייתפסו אותי וזה לא יהיה טוב. ביי ביי</div>Wed, 20 Feb 2008 17:53:00 +0200shuga_buga@nana10.co.il (הכותבת. :])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=523321&blogcode=8671962http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=523321&blog=8671962http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=523321&blogcode=8660929<div align="right" dir="rtl">הטכנאי הקדיםם! יאי! D: נכון היו אמורים להיות שני פרקים אבל לא היה לי זמן לכתוב את פרק 6... אז הנה פרק 5, תהנו (: *אח אני חופרת הרבה* פרק 5: אני ושוהם חזרנו להיות חברות. ממש התפלאתי, זה היה נראה שהיא באמת התגברה עליו. טום כבר התחיל להדאיג אותי. הוא לא מתקשר. 'טוב מה את מצפה לא נתת לו מס' בכלל' עבר לי בראש פתאום. התיישבתי על המחשב, בזמן האחרון די התמכרתי אליו, מעדכנת את הבלוג שלי. אמא שלי צעקה מלמטה, "אנסטסיה, בואי לאכול!". ירדתי לאכול. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן שהיה לי באמת תיאבון לאכול. ישבתי בשולחן בשקט, אוכלת את האורז והעוף שלי ולא מתערבת בשיחה בין אמא ואבא שלי ואחי הקטן. לא עניין אותי בכלל מה נושא השיחה. אני בעולם משלי. פתאום באמצע הארוחה, אבא שלי שאל אותי, "אנסטסיה, איך בבית-ספר?" 'מה הקשר עכשיו, מה פתאום?' תהיתי לעצמי. "הכל בסדר" עניתי כי הרגשתי שכולם בוהים בי בצורה מוזרה, זה לא נעים. סיימתי לאכול, קמתי מהשולחן ושמתי את הצלחת בכיור, אמרתי תודה שקט ועליתי לחדר שלי. התכוננתי קצת למבחן בהסטוריה, הרגשתי שעוד שניה ואני מקבלת חלסטרה מההסטוריה הזאת. אבל הכרחתי את עצמי,</div>Mon, 18 Feb 2008 20:02:00 +0200shuga_buga@nana10.co.il (הכותבת. :])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=523321&blogcode=8660929http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=523321&blog=8660929http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=523321&blogcode=8631359<div align="right" dir="rtl">יש לי בעיה באינטרנט אז עדכנתי מהאינטרנט של הפלאפון כדי להגיד לכם שהפרק הבא יהיה רק עוד שבועיים כי רק אז הטכנאי של הוט יגיע... אבל אני יפצה אותכם וישים שני פרקים כשיסדרו לי את האינטרנט. בהבעיי! אגב, אני חולה אז תיהיו חמודים ותאחלו לי החלמה מהירה.</div>Thu, 14 Feb 2008 16:09:00 +0200shuga_buga@nana10.co.il (הכותבת. :])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=523321&blogcode=8631359http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=523321&blog=8631359http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=523321&blogcode=8624770<div align="right" dir="rtl">אני מאוד שמחה שאתם אוהבים את הסיפור. יאייי!! :] לפרק 4: כבר עבר שבוע מאז שסיפרתי לשוהם. היא פשוט לא רצתה לדבר איתי, ובצדק. פתאום נזכרתי שלא הבאתי לטום את הפלאפון שלי. אבל הוא יוכל למצוא אותי לפי השם. לפחות ככה אני מקווה. בשבוע האחרון המצברוח שלי היה יותר דכאוני מתמיד, ושוהם התרחקה משאר החברות שלה. מדי פעם שלחתי לה הודעה באייסי או ניסיתי להתקשר אליה, אבל היא לא ענתה. כל פעם שראיתי אותה בוכה, הרגשתי שאלפי סכינים נתקעים לי בגב. כלכך התגעגעתי אליה, אבל שנאתי את עצמי על זה שפחדתי לאבד אותו אם אני יבקש סליחה. ******** ישבתי בחדר שלי על המיטה, מנסה לעשות את הש"ב, אבל המחשבות שלי נדדו למקומות אחרים. "Runing troughe the monsoon", נשמע צלצול הפלאפון שלי. זאת הייתה שוהם. "הלו" אמרתי כשחיוך התפשט על פניי. "תפתחי, אני למטה" היא אמרה וניתקה. ירדתי במהירות למטה. פתחתי את הדלת, היא עמדה שם בגשם, רטובה ורועדת מקור. "בואי, תעלי, אני יכין לנו שוקו" אמרתי והלכתי למטבח, ריחמתי עליה. היה פשוט מבול בחוץ. הכנתי לנו שני ספלים גדולים של שוקו עם קצפת, כמו שהיא אוהבת, וצלחת עם עוגיות שוקולד. עליתי לח</div>Wed, 13 Feb 2008 16:13:00 +0200shuga_buga@nana10.co.il (הכותבת. :])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=523321&blogcode=8624770http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=523321&blog=8624770http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=523321&blogcode=8610542<div align="right" dir="rtl">למי שאמרה לי שקצת 'לא אמיתי', הכל פה בדמיון שלי, אז זה לא כזה נורא אם חלק יהיה 'לא אמיתי', כי כל הקטע זה להנות מהסיפור D: אגב, יש לי את פרק 4 וחצי מפרק 5, אבל אני קצת תקועה עם הרעיונות, אז יש הרבה סיכויים שעוד כמה פרקים אני יפסיק את הסיפור כי פשוט לא יהיו לי רעיונות להמשך. בכל מקרה, בנתיים פשוט תקראו, נראה כבר אם יהיה המשך. בלי יותר מדי חפירות, הנה פרק 3: ישבתי באוטובוס, מהורהרת. הגעתי לתחנה של הבצפר, וירדתי. הלכתי במסדרון, עד שהגעתי ליא'5 . פתחתי את הדלת , ונכנסתי. "סליחה על האיחור" אמרתי בשקט. "אנסטסיה קאופמן, עוד פעם מאחרת?!" הפנים של המורה לפיזיקה הלכו ונהיו אדומות. "ישר למנהל!" הוא צרח עליי, כשתלמידים אחדים מצחקקים. יצאתי מהכיתה, שמעתי את המורה צורח על התלמידים שצחקו. ממש לא היה בראש שלי ללכת למנהל, אז הלכתי לספסל שהיה בחצר, הגשם הפסיק. אהבתי את הריח של אחרי הגשם. הספסל היה רטוב, אבל זה לא היה ממש אכפת לי. התיישבתי, והדלקתי סיגריה, שוקעת בהרהורים. 'מה אני יגיד לשוהם?! היא מאוהבת בטום בדיוק כמוני. היא פשוט תישבר. אני לא יכולה לעשות לה את זה. אבל זה לא יכול לעזור לי. הילדה</div>Mon, 11 Feb 2008 12:38:00 +0200shuga_buga@nana10.co.il (הכותבת. :])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=523321&blogcode=8610542http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=523321&blog=8610542http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=523321&blogcode=8605257<div align="right" dir="rtl">לקחתי את התיק וירדתי במדרגות בשקט, משתדלת לא להעיר אף אחד. לקחתי מטריה מהמתקן שליד הדלת, ויצאתי מהבית, נגררת בכבדות אל התחנה. פתאום שמעתי קול מוכר מאחוריי, אומר לי באנגלית עילגת במבטא גרמני: " איפה אפשר להשיג מונית?" היה לי ניחוש מי זה.. אבל זה יכול להיות באמת הוא? הסתובבתי. זה היה הוא, פתאום הלב שלי התחיל לדפוק במהירות לא נורמלית. "מה אתה עושה פה?!" שאלתי בגרמנית, כי ידעתי שקשה לו לדבר באנגלית. "מאיפה את יודעת גרמנית??" הוא שאל אותי. פתאום הבעת פניו השתנתה,הרגשתי שהוא מזהה אותי. מקרוב הוא היה הרבה יותר יפה, למרות משקפי השמש שהסתירו את עיניו. "סיפור ארוך.. מה אתה עושה פה?" שאלתי. "ראיתי אותך בהופעה, ופשוט התאהבתי בך ממבט ראשון, את נראית לי כלכך יפה, לא צורחת כמו כל האחרות, רק לחשת לי עם השפתיים 'אני אוהבת אותך', ומאז ההופעה לא נרדמתי בלילות, כנראה שבפעם הראשונה באמת התאהבתי, הרגשתי שאני חייב להגיד לך את זה, וכנראה שרק עכשיו היה לי את האומץ לחזור לישראל רק בגללך" הוא דיבר במתח בזמן שהוא משחק בסיידליפ שלו, הרגשתי בפניו הקלה, כאילו ירדה לו אבן מהלב. הוא היה כלכך מתוק שלא האמנתי שז</div>Sun, 10 Feb 2008 15:46:00 +0200shuga_buga@nana10.co.il (הכותבת. :])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=523321&blogcode=8605257http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=523321&blog=8605257http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=523321&blogcode=8604724<div align="right" dir="rtl"> אשמח אם תגידו את דעתכם P: פרק 1: התעוררתי בכאב ראש לשמע השעון המעורר, כיביתי אותו בעצבים וקמתי בחוסר רצון מהמיטה החמה אל חדר האמבטיה הקטן שבחדרי, בחוץ היה גשום ואפור, מה שגרם לי לרצות להישאר בבית, אבל דחיתי את המחשבה על הסף בידיעה שאימא שלי תכריח אותי ללכת לבית הספר. התקלחתי מקלחת קצרה, שטפתי פנים וצחצחתי שיניים. פשפשתי בארון ובסוף הוצאתי סקיני ג'ינס בהיר, וסווצ'ר גדול ומחמם של בילבונג. התלבשתי, ופתאום נשמע קול הודעה מהמחשב, זאת הייתה שוהם, החברה הכי טובה שלי, שנהגתי לקרוא לה שומי, למרות שהיא לא סבלה את זה: שוהם: בוקר טוב מאמי =] אני: בוקר טוב נשמה! שוהם: איך את הולכת? אני: באוטובוס. שוהם: אבא שלי לוקח אותי, אני יראה אותך בבצפר. אני: טוב ביי יפיופה שוהם: ביוש נעלתי את האולסטאר שלי, שהיו זרוקות בפינה, מתחת לערימה של בגדים. סידרתי את השיער עם קשת שחורה, והתאפרתי עם הרבה שחור בעיניים, כרגיל. רשמתי אוואי באייסי: בבצפר, לצערי... אם זה חשוב, תשאירו. ילד, אני אוהבת אותך תמיד |: בזמן שכתבתי את השורה האחרונה, נהיה לי פלאשבק מההופעה, איך כולם היו מלאי אדרנלין, הפעם הראשונה ו</div>Sun, 10 Feb 2008 14:54:00 +0200shuga_buga@nana10.co.il (הכותבת. :])http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=523321&blogcode=8604724http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=523321&blog=8604724