אילני סרק קולם הולך

אני כבר שבוע בתוך החופשה האמיתית, ושני הדברים היחידים שמטרידים את מנוחתי הם "עבודות החופש" המשוקצות והבחילה הנוראה. ועל שום מה הבחילה? (או: מדוע את מבזבזת את החופשה הלא-כל-כך-ארוכה שלך בלהיות חולה?) יש לשאלה הזו תשובה אחת ברורה. תשובה מפחידה, אימתנית ומעוררת קבס: לונה-פארק. למה? למה הסכמתי ללכת למעוז הזוועות הזה? כי הבטחתי לאחי הקטן שאם הוא יהיה בשקט (כשניסיתי ללמוד בתקופת המתכונת והבגרות בהסטוריה) אני אקח אותו לשם. זה לא יקרה שוב. יש שם בדיוק שני מתקנים שאני יכולה לעלות עליהם (כי דברים שעולים ויורדים במהירות, כמו רכבות הרים או מתקן צניחה חופשית למזוכיסטים, הם לחלוטין מחוץ לתחום, וכל שאר הדברים מסתובבים נורא), ואז אני עולה על מתקנים מסתובבים שאני שונאת ונהיית חולה. מזל שניב היה איתי... היינו שם ביום שלישי, אני עדיין חולה.

היום ט' באב. לא, אינני צמה, אך אחי הגדול ביקש ממני לכתוב משהו בשמו. זה קשור לבחורים, מחבט, שנאת חינם ושפיכות דמים, אז אני אוותר על זה.

ט'+6=ט"ו. זה מדכא להישאר לבד בבית בט"ו באב, ורוב החברים שלי בחו"ל (רשעים מרושעים, טסים כשאני מסיימת לעבוד), אז אם מישהו מכם חש צורך עז להציל נפש בודדה הוא רשאי לארגן פגישה חברתית כלשהי. לא דיברתי עם נפש חיה שאינה שייכת למשפחתי או לחוות הסוסים מאז יום שלישי, אני אקדם בברכה כל שיחה אינטיליגנטית.

בחווה שאלו אותי אם אני רוצה להתחרות השנה. החלטתי שכן. דרסאג' רמה א', אם זה אומר משהו למישהו.

עליי לשאת הספד קצר: " צר לי עליכם, רגעי הפנאי, נעמתם לי מאוד..."

נפגשתי ביום שלישי (לפני הזוועות) עם מישהי שהכרתי דרך האינטרנט. קבענו להיפגש באוניברסיטה (גם היא הולכת ללמוד שם בשנה הבאה, והיא צעירה ממני בכמה חודשים). שמחה וטובת לב הגעתי לתחנת הרכבת כשעה לפני השעה המיועדת לפגישה, כאשר נוכחתי לדעת כי בשעות האלה, הרכבת לת"א עוברת רק אחת לשעה (מכשוב תחבורתי מס' 1). ישבתי לי בנחת בתחנת הרכבת וקראתי ספר ("שפה ומשמעות" של תמר סוברן. מומלץ מאוד, אם כי קשה מעט לקריאה), כאשר שלוש נשים שונות ניגשו אליי בחביבות, כל אחת עם שאלה או בקשה פעוטה. אני מניחה שזה אומר שנראיתי להן נחמדה, כי היו עוד הרבה אנשים מסביב (והם אכן נראו לא-מסבירי-פנים במיוחד). אלה בטח המשקפיים שגורמים לי להיראות נחמדה.

לאחר מכן עליתי על הרכבת והגעתי לתחנת האוניברסיטה חמש דקות לפני מועד הפגישה. החלטתי שבשל קוצר הזמן, כדאי לנסוע באוטובוס (הייתי צריכה להגיע לשער הראשי), ואז הסתבר שהאוטובוס הבא יצא רק רבע שעה מאוחר יותר (מכשול תחבורתי מס' 2). הבטתי בצער בשעון ובצער רב עוד יותר בשמש הקופחת והתחלתי ללכת ברגל, לאחר שהודעתי לידידתי האינטרנטית שאאחר מעט והחלטנו לקרב את מקום הפגישה אליי (במאה מטרים...) לספרייה, התחלתי לטפס. בכל פעם שאני עוברת שם אני נזכרת מחדש בשנאתי העזה למדרגות. מי בונה אוניברסיטה על ראש גבעה?!

המשכתי בדרכי במישור והגעתי לשער. ניסיתי להיכנס, וגיליתי שלמרבה הפלא, השער סגור (אבל אלה שעות שיש בהן לימודים או מבחנים!). המשכתי ללכת לשער הבא, שגם היה סגור, כמובן (מכשולים מס' 3 ו 4), ולבסוף מצאתי שער פתוח בדיוק מול בית התפוצות (שזה נהדר, אני אזכור אותו לשנה הבאה, הוא קרוב לבניין שאלמד בו). הלכתי (ועליתי עוד כמה מדרגות...) והגעתי לספרייה. פגשתי שם את הנערה החביבה, שאכן הייתה נערה חביבה ולא פדופיל רצחני כפי שחששו הוריי (ניסיתי לתאר את עצמי כדי שהיא תוכל לזהות אותי. "אני לובשת גופייה סגולה ומכנסיים כתומים"...).

הפגישה הייתה נחמדה מאוד, ואפילו ביקרנו יחד בספרייה של מדעי הרוח (ותודה רבה לשומר שהסכים להכניס אותי אף על פי שעדיין אין לי תעודת סטודנט).זו חוויה מיוחדת מאוד. כבר ביקרתי שם פעם, (כשלמדתי את הקורס ההוא לנוער על קסם אפשרו לנו להיכנס לספריות, אז ביום הראשון מיהרתי לגרור את גפן ואיתי אחרי הלימודים לספריית מדעי הרוח.למחרת הם גררו אותי למדעים מדוייקים וגילו שאין להם מה לעשות שם, וזה היה סוף הביקורים בספריות) אולם זה לא הפריע לי להנות מהחוויה. ספריות הן כמו מקדשים-הן אוצרות בתוכן את אוצרות הידע האנושי (וגם את כל הספרים שאני אוהבת, אלה עם הדפים הצהובים והריח של הנייר...), וצריך להיות בהן בשקט. אף פעם לא הבנתי למה יש שלטים שמורים למבקרים לשמור על השקט-הרי האינסטינקט הטבעי (לפחות שלי) הוא ללכת שם על קצות האצבעות מרוב יראת קודש. והספרייה הזו... שורות על גבי שורות של כונניות ספרים, באנגלית, בעברית, ביפנית ובעוד שפות רבות... וכמה ספרים שעוסקים בלשון ובבלשנות! כל המאמרים שחיפשתי אי פעם נמצאים שם, מחכים שאבוא ואגאל אותם מהציפייה, כי הם בוודאי מצפים לי בדיוק כפי שאני מחכה להם.

אם ישנם רגעים שבהם אני מאמינה שיש אלוהים, אלה הרגעים שבהם אני נמצאת בספרייה.

אני חולה. וזאת אומרת שאני פטורה מלראות את הילדים (הדי-חמודים, יש לציין. לבסוף אפילו אני נכנעתי לקסם...) היום, ואולי גם מחר (אני מקווה שלא). כתוצאה מהרגשתי הרעה היום ומהעובדה שאני מטומטמת והלכתי לעבודה בבוקר, מצאתי את עצמי בעשר וחצי בתחנת הרכבת בת"א (המורה המקצועית של הקבוצה שלי הסיעה אותי לרכבת, וזה היה נחמד מאוד מצידה), והיו לי כמה דקות פנויות להרהר. הגעתי למסקנה שאני אוהבת רכבות (וזו הייתה מסקנה כפוייה-ראשית הגעתי למסקנה שכדאי שאני אוהב רכבות, כי אני הולכת לבלות בהן זמן רב מאוד בשנה הבאה): הן שקטות (בשעות שאין בהן עומס), בעלות כיסאות נוחים והטמפרטורה בהן נעימה. זהו זמן נהדר למנוחה מעמל היום, הלא כן? (איך אני רואה את עצמי מפספסת את התחנה בשנה הבאה כי חלמתי כשהרכבת הגיעה אליה...).

היה לי ביום רביעי ראיון לתכנית מיוחדת לשילוב תלמידי י'-י"א ("מחונני על" או משהו בסגנון הזה. מיד ראיתי את עצמי מתעופפת מעל ת"א  [עם המשקפיים] בגלימה עם הסמל של האדמיה ללשון) במחקר אקדמי בתחום התעניינותם (נראה מי מצליח לנחש מהו תחום התעניינותי. אופס, כתבתי את זה במשפט הבא). כבר מזמן אף אחד לא התלהב ממני ככה, וגם אני נהנתי מאוד מאוד מהשיחה (נו, פרופסורית מקסימה ללשון [תחביר! האח הידד] ואני משוחחות על שימושים שונים בצורת הסמיכות בעברית המקראית, וזו רק ההתחלה. מפתיע שנהניתי?). "אל יתהלל חוגר כמפתח", אבל יש לי הרגשה מוזרה (הבה נכנה אותה "תקווה") שהלך טוב. ואתם יודעים מה אני אומרת לעצמי במקרים כאלה? אם לא אבחר זו הפעם הראשונה שבה אכשל בראיון אישי, וזו גם תהיה חוויה מיוחדת. מלבד זאת, תמיד אפשר להתנחם בעובדה שאני מתחילה השנה תואר ראשון. אז לא נורא, המחקר יחכה עוד כמה שנים לתואר השני.

אני חייבת לזכור לעולם לא להניח משהו במקום שיהיה לי קל לזכור. את המקומות האלה אני אף פעם לא מוצאת.

עוד ארבעה ימי עבודה...

ודאי תהיתם מדוע לא השבתי למגיבים ב"פוסט" (דרושה מילה עברית) הקודם. התשובה היא אפלה, רבת פנים ואכזרית, ושמה עבודה. כן, כן, ידידי, גם אני נכנעתי לאופנה והלכתי למיונים להדרכה. באופן מפתיע ולגמרי במקרה (לא עברתי מעולם קורס הדרכה! מה הם חשבו לעצמם?), התקבלתי, והשבוע התחלתי, לראשונה בחיי, להדריך קבוצת ילדים. צברתי כמה מסקנות מרחיקות לכת, ואני אשתף אתכם בהן:

1. עבודות קיץ לנוער הן ניצול נוראי. למה? מכיוון שאף על פי שנאמר לנו בתחילת הקייטנה ש"משלמים יפה", ושמי שקישרה אותנו אליהם אמרה שהשכר הוא בסביבות ה2400 ש"ח לשלושה שבועות, לא כולל שישי (כן, זה נכון, אם אתם עובדים שמונה שעות ואתם במקרה מעל גיל שמונה עשרה), השכר הוא שכר מינימום מעליב ביותר. חמישה עשר שקלים לשעה? סליחה? והעבודה קשה מאוד, להזכירכם. ויש הרבה אחריות. והתנאים זוועה. ולמה מישהו שמדריך יחד איתי (והבה נאמר בעדינות שאני עובדת קשה לפחות כמוהו) מרוויח על אותו מספר שעות כמה מאות שקלים יותר ממני (תשובה: כי הוא גדול ממני בשלושה חודשים. אני מצטערת, חוש הצדק שלי זועם, אין לזה שום קשר לשכר עצמו, אני עובדת למען החוויה ולא בשביל הכסף. פשוט יש גבול, וזה כבר מעליב).

2. עבודות קיץ לנוער הן ניצול נוראי. נותנים לך לעבוד המון שעות בעבודה מתישה ללא גמול הולם. (וכאן יש לציין שלפחות יש לנו צוות רכזים שתומך בנו מאוד). אני רק אזכיר שאני קמה בכל בוקר בחמש וחצי (ביום הראשון זה היה בחמש) ויוצאת מהבית בשש (ביום הראשון זה היה בחמש וחצי). עד אתמול חזרתי הביתה בחמש אחר-הצהריים, היום ביקשתי לסיים באחת ואישרו לי את זה, אז הייתה בבית בשתיים וכך זה יהיה להבא.

3. לעולם לא אכנע שנית לפיתוי ההדרכה. אינני בנויה לזה. הקול שלי אובד כל יום, והגרון שלי כואב מהרגע שהתחלתי להדריך (צרפו קבוצת ילדים מופרעים שלא אכפת להם בכלל מה אני אומרת להם ועוד אלפיים כאלה מסביב, צורחים. אם תהיתם, התוצאה היא גרון ניחר וכואב).

4. לעולם לא אכנע שנית לפיתוי ההדרכה. זה משעמם ולא מאתגר אינטלקטואלית, שוחק פיזית ונפשית וגורם לי לצעוק על ילדים, שזה משהו שאינני מוכנה לעשות עוד לעולם. בנוסף, אני גם נאלצת לראות את הילדים המגעילים מתעללים בילד הכי חמוד בקבוצה בדרכים מרושעות במידה מפחידה, רק כי הוא קצת שונה. כן, זו אחת הסיבות העיקריות שבגינן אני צועקת על ילדים. זה מעלה את חמתי בשניות. כמו כן, גם בתור ילדה שנאתי פעילויות כאלה שמדריכים מעבירים. חשבתי שבתור מדריכה זה יהיה טוב יותר אולם התבדיתי. זה גרוע עשרות מונים.

5. "צפוניים" הם יצירי השטן. כלומר, הילדים האלה. לא, אם אפשר לחדש לכם משהו, ילדים יקרים, העולם אינו שייך לכם בלבד. לא, אני לא מתכוונת לעמוד פה בשמש חצי שעה כשאני צריכה להיות עם שאר הקבוצה כדי שאתה תואיל בטובך לקום מהדשא (שכנוע הגיוני לא עזר, רק הצעקות).

מקרה אחר: אתה רוצה ללכת למנהל? לבד? באמת? חבל, כי אתה לא יכול, אם תחכה לאחרי הארוחה, אני אוכל ללכת איתך לשם. ("עכשיו!") טוב, נו (איזה לב זהב יש לי...) "אבל אני רוצה ללכת לבד". "אני מצטערת, אסור לי לתת לך להסתובב לבד".(רק זה חסר לי, שהמנהל יראה אותי נותנת לילד להסתובב לבד. אני אחראית עליהם, ולכן הם צמודים אליי כל הזמן) "אבל הוא אמר לי לבוא!" "אז בוא נלך". [בטון מתנשא להחריד] "אל תתפלאי אם הוא ישאל למה באה איתי מדריכה. בעצם, הוא בטוח ישאל את זה. ואני אסביר לו." (שיחה עם ילד שסובל מעודף ויטמין P).

אה, כן, והפסיקו להתחכם ולנסות לעקוף כל בקשה או הוראה שלי. זה לא מצחיק, וזה רק גומר לי את הכוח והקול.

מסקנה כללית: נראה לי שלא אעבוד שוב עד שאמצא עבודה שדורשת שימוש במוח. ואחת עם שכר הגיוני.בינתיים, להתראות, ואני מקווה למצוא זמן להגיב.