אילני סרק קולם הולך

כן, אני יודעת שהמילה הנכונה והרשמית היא "חופשה", אולם אני בהחלט מרגישה חופשייה - חופשייה ללמוד מה שאני רוצה, לחשוב על מה שאני רוצה, לישון מתי שאני רוצה, לקרוא, להיפגש עם חברים... וכמובן, הושב לי חופש הביטויי (עם הפוגה קלה בעוד יומיים, מתשע בבוקר ועד שתיים עשרה בערך, הנקראת גם "בחינת בגרות בלשון ובהבעה". איזו הבעה? אה, כמובן, הבעת דעתו של כותב הקטע באמצעות מבנים משעממים ויבשים. יצירתיות? חשיבה עצמית? הבעת דעה אישית?! רחמנא לצלן! לא, אנחנו נכריח את התלמידים לכתוב אך ורק דברים שכתובים כבר בטקסט המשמים שלפניהם ובתבנית קבועה ומשעממת שנלמדה בכיתה! ואם הם יעזו לחשוב מחוץ לקופסה המרובעת והאפורה הזאת אנחנו נפסול להם את התשובות. יש לציין שהבעיה נעוצה עמוק במשרד החינוך, והמורים שלנו לא אשמים, הפעם).

ואם כבר עסקינן בחופשה -  מי שונא-האדם שהמציא את עבודות החופש? הרי זה ניב-ניגודים (ובלעז-אוקסימורון)! מה הטעם בלחייב אותי לפתור כ40 בעיות גיאומטריות וחקירות פונקציות בזמן שבו אני אמורה לנוח בדיוק מכל הדברים האלה? זה גם לא יעיל. אם יש כל כך הרבה עבודה, מן הסתם אני אנסה לסיים אותה בתחילת החופש ולהותיר את היתר פנוי (מה שאומר שהסיכוי שאשכח את החומר גבוה, בהנחה שגויה שיש לי נטייה לשכוח דברים שלמדתי). אילו הם היו מחלקים לנו שלושה תרגילים באלגברה ועוד שלושה בגיאו', הייתי פותרת אותם בסוף החופש ונזכרת בהכל. בנוסף, כדי לשעשע אותי אף יותר, קיבלנו עבודת חופש באזרחות. עובדה מעניינת היא שטרם התחלנו ללמוד אזרחות, והעבודה דורשת ידע שנמצא בספר הלימוד. אם אתם מכירים אותי, אתם יודעים מה קורה כשלומדים בכיתה חומר שלא הכרתי לפני שהתחלנו ללמוד (ואלה מכם שאינם מכירים אותי מוזמנים לשער). מה אתם חושבים שיקרה אם נלמד בכיתה חומר שכבר למדתי? (אני מדברת בשם עצמי מכיוון שאינני מתיימרת לדעת מה תהיה תגובת של אנשים אחרים, אולם אני סבורה שכל אדם נורמאלי לא יגלה עניין רב בלמידה של חומר ידוע).

ובכן, אני מרוצה מציוני ההגשה שלי. אפילו מרוצה מאוד. למעשה, הייתי מוכנה שממוצע ההגשה שלי השנה ילווה אותי לאורך כל חיי...  אבל ציונים אינם דבר שיש לייחס לו חשיבות רבה, ואני חושבת שזה הדבר העיקרי שלמדתי השנה בבית הספר (הודות למורה המקסימה שלי ללשון. היה לי השנה צוות מורים נהדר, והמורות לאנגלית, לשון וספרות-מורחב הן פשוט נפלאות. המורה לאנגלית והמורה לספרות-מ' ממשיכות איתי גם לשנה הבאה, וזה בהחלט גורם לי לצפות לה בתקווה שהיא תהיה טובה לפחות כמו השנה הזו).

ולסיום, יש לי מסר חשוב לאנושות כולה, ולתמידי כיתה י' היסטריים בפרט: זה בסך הכל מבחן שבודק אם אתם יודעים לקרוא. ויש גם קצת תחביר (שכל מה שצריך בשבילו זה היגיון פשוט והוא גם מהנה) וארבע גזרות מסכנות (לא מסכנות, חפ"נ דווקא יפה).  הירגעו.

עריכה - עדכנתי את הרשימות שבצידי יומן-הרשת.

יש משהו שאני מרגישה צורך עז לחלוק עמכם: סיימתי את הבגרות בהסטוריה א'!!! באמת! זה מאחורי! ואני לא צריכה יותר לדעת מי זה ארתחשסתא הראשון ומה ההבדלים בין הזרמים השונים בציונות במאה ה19!

אז כן, הלך לי ממש טוב, השאלות היו בדיוק על הדברים שידעתי (רק שהיו על היבטים שונים ממה שלמדנו, אני מקווה שזה לא יהיה משמעותי במיוחד בציון שלי...) והכתבתי לבוחנת המסכנה (יש לי "הכתבה לבוחן נייטראלי") חמישה עשר עמודים. אמנם היה לה כתב גדול, אבל אלה בכל זאת חמישה עשר עמודים לארבע שאלות... (שכל אחת מחולקת לשני סעיפים שלכל אחד מהם שנים-שלושה חלקים שלהם שלושה תתי-סעיפים...) ויש לי ציון הגשה מאה! (כן, באמת. נכון שזה לא אנושי? אוי, הצניעות)

שאלה הרת גורל מעניינת במיוחד: לשם מה אני זקוקה לציון בהסטוריה? אני תמיד אוכל להתקבל למה שארצה על סמך לימודים אקדמיים קודמים\ציון פסיכומטרי גבוה (אם אעשה פסיכומטרי אי פעם).

ולשאלה הפילוסופית המרתקת שעלתה במוחי: מה העולם מרוויח משינון חומר? והאדם הפרטי? למען האמת, הרווח היחיד שאני יכולה לחשוב שיש לי ממבחנים בהסטוריה הוא ידע נרחב במילות קישור נרדפות עם קשרים של זמן ושל סיבה ותוצאה...

אני התחלתי את החופש הגדול (יש עוד מסיבות סיום של כל מיני שיעורים בשלושת הימים הקרובים, אבל זה כבר נקרא חופש...).

הבה אספר לכם סיפור קורע לב:

היו היה אדם תמים מאוד (ולא, אין זה מן ההגינות להזכיר לו את זה כל הזמן), אשר במשך שנים רבות ניסה לשכנע את האופטומטריסטים ורופאי העיניים שראייתו אינה כפי שהייתה לפנים, עד שיום אחד קרה הנורא מכל, והוא הצליח. גיבורנו היה תם ככבשה ביום היוולדה, או בעל ליקויי כלשהו ביכולת הלוגית, ועל כן לא חזה שבעיית ראיה תגרור אחרי מפלצת אימתנית דו-זגוגיתית הנקראת משקפיים. כאשר נודע לו הדבר, בכה האדם האומלל בכי תמרורים, וכאשר היו המשקפיים מוכנים, נאלץ להשלים עם מר גורלו ולהרכיבם. יש לציין כי האדם ניצל היטב את הזמן בין הרגע שנודע לו שהוא זקוק למשקפיים ועד שהם הגיעו, ואל כן אולי ניתן לפקפק מעט בתמימותו, או להסכים איתי שתמימות וערמה אינן בהכרח סותרות זו את זו (אמא: "נטע, לכי לסדר את גיגית הכביסה". נטע: "ידעת שיש אנשים שאינם שומעים בלי משקפיים?" אמא: "את הגיגית, נטע." נטע: "מה אמרת? המן בן המדתא האגגי?")

כמובן שקרו לו דברים משעשעים לאחר קבלת המשקפיים (מכיוון שכפי שצויין מעלה, היכולת הלוגית שלו לוקה לעיתים בחסר), כמו למשל הפעם שבה ניסה לשתות תה חם כאשר ההידרה האימתנית חולשת על אפו, וגילה שהעולם הפך למסך לבן (הידעתם? משקה חם עשוי להעלות אדים), אולם זוהי אינה מטרת הסיפור, ועל כן נחזור אל הרגע שבו, בחנות המשקפיים, הרכיב האדם את משקפיו בפעם הראשונה.

הרכיב האדם את המשקפיים, והפלא ופלא! הוא ראה טוב (מספרו די גבוה ועל כן השיפור היה ניכר מאוד...). שמח האדם ועלץ, הודה כראוי לכל הנוגעים בדבר ויצא מהחנות אל הקניון. בנקודה זו ראוי להזכיר כי האדם הספציפי הזה מתעב קניונים ודומיהם הומי האדם וחנויות-הבגדים. הואיל והיה זה בוקרו של ערב חג השבועות, היה הקניון עמוס באנשים טרודים ונעדרי חיוך. כעת התחיל האדם לחוש שמשהו אינו כשורה. תחילה הוא ניסה להאשים בכך את הגשר שנח על אפו וגרם לו לכאב ראש נורא, ברם לאחר כמה צעדים הוא הבין בעל כרחו כי זו אינה הבעיה.

כל אדם מגיע בחייו לנקודה שבה נחשף לפניו דבר מה גורלי, כעין התגלות אלוהית שנחה עליו פתאום (זוהי נקודת המפנה בסיפור, ועל כן אנקוט צעד ספרותי דרמתי ומהפכני ואשנה את נקודת המבט שממנה מסופר הסיפור). זה אכן מה שקרה: לפתע, ראיתי את פניהם של האנשים, ואלוהים אדירים, אנחנו כל כך מכוערים! למה, הסבירו לי, למה לכסות את עצמכם בשכבות של איפור מכוער? כדי להסתיר את עצמכם? מתוך מה זה נובע? מפחד, הלא כן? אל תפחדו, לכל הרוחות! ואם כבר אתם מתעקשים, זה לא נורא כל כך על אנשים שמחייכים. צעדתי בקניון הנורא וראיתי המוני פנים אטומות, מנוכרות ומרירות. חשתי דחף לעצור את כל האנשים הללו ולשאול אותם למה הם כה קודרים, ואם הם רוצים לדבר על זה ולהוציא החוצה את הכאב שהוביל למרירות, אבל ההמון האטום זעזע אותי כל כך שפשוט ברחתי משם.

בניגוד לאנשים-שאינם-מחייכים, בעלי החיים שלי והעצים שבמשק נראו יפים הרבה יותר מאשר קודם. גם החברים שלי (שאגב, נוהגים לחייך מידי פעם). אבל אז עשיתי טעות נוראה והבטתי במראה...

למידה למבחן בהסטוריה כשהראש כואב נורא אינה חוויה מרנינה, אבל בעיני אין בה משום הצדקה לדכאון כמו זה שאני טובעת בו לפני ואחרי כל מבחן בהסטוריה. למה אני כל כך שונאת ללמוד את זה? אמנם זה חומר שאני יודעת, וצריך לחזור עליו שוב, ולשנן כל מיני תאריכים, אבל זה כמו סיפור, לא? ואני מסוג האנשים שיכולים לקרוא ספר עשרות פעמים ברצף ולגלות בו בכל קריאה כמה דברים מעניינים חדשים. למה זה לא עובד בהסטוריה? אולי לכם יש רעיון?

אני מהרהרת כבר זמן מה בסוגיית המוסר. אולי אתם תוכלו לספר לי על מה מושתת המוסר שלכם? מהיכן שאבתם את העקרונות המוסריים שעליהם אתם מתבססים? גיליתי שמה שאני מחשיבה למוסר נראה בעיני אחרים כ"כבדות", "חוסר חוש הומור" ו"התנזרות" (?!), ושרבים מעקרונות המוסר שלי אינם משותפים לי ולאנשים שחינכו אותי, ועל כן אני מנסה לתהות מהיכן הם הגיעו. אולי מהספרים? מה שגורר אותי לחידה מאוד מסובכת: מהו השבוע אשר גורם לי ולעוד כמה אנשים שאני מכירה אושר עילאי ומתקיים בכל שנה בחודש יוני?

עריכה: יש כאן מישהו שחושב שזה משעשע לכתוב תגובות ביקורתיות על המראה החיצוני שלי. הוא צודק, זה באמת משעשע, רק שבוא נגיד שיש לי סיבות טובות מאוד לאיך שאני נראית. אם אתה רוצה פירוט-דבר איתי באופן אישי, באמת, אין לי בעיה עם זה.

עריכה 2: בהצלחה לכולם בבחינת המתכונת בלשון! הו, הבחינות האלה גונבות לי את החברים. אף אחד לא מוכן להיפגש איתי בשבת. נו באמת, על מה כבר יש להתכונן ללשון? כלומר, אם עוד לא הבנתם תחביר\פועל, כבר מאוחר מידי, ואם קשה לכם בהבנת הנקרא, אין לכם הרבה מה לעשות עם זה. אז במטותא מכם, בואו נלך להתרענן איפשהו (ים, בריכה, פארק, פרדסים... רק לא בבית מול ספרי לימוד).