אילני סרק קולם הולך

אני כבר שבוע בתוך החופשה האמיתית, ושני הדברים היחידים שמטרידים את מנוחתי הם "עבודות החופש" המשוקצות והבחילה הנוראה. ועל שום מה הבחילה? (או: מדוע את מבזבזת את החופשה הלא-כל-כך-ארוכה שלך בלהיות חולה?) יש לשאלה הזו תשובה אחת ברורה. תשובה מפחידה, אימתנית ומעוררת קבס: לונה-פארק. למה? למה הסכמתי ללכת למעוז הזוועות הזה? כי הבטחתי לאחי הקטן שאם הוא יהיה בשקט (כשניסיתי ללמוד בתקופת המתכונת והבגרות בהסטוריה) אני אקח אותו לשם. זה לא יקרה שוב. יש שם בדיוק שני מתקנים שאני יכולה לעלות עליהם (כי דברים שעולים ויורדים במהירות, כמו רכבות הרים או מתקן צניחה חופשית למזוכיסטים, הם לחלוטין מחוץ לתחום, וכל שאר הדברים מסתובבים נורא), ואז אני עולה על מתקנים מסתובבים שאני שונאת ונהיית חולה. מזל שניב היה איתי... היינו שם ביום שלישי, אני עדיין חולה.

היום ט' באב. לא, אינני צמה, אך אחי הגדול ביקש ממני לכתוב משהו בשמו. זה קשור לבחורים, מחבט, שנאת חינם ושפיכות דמים, אז אני אוותר על זה.

ט'+6=ט"ו. זה מדכא להישאר לבד בבית בט"ו באב, ורוב החברים שלי בחו"ל (רשעים מרושעים, טסים כשאני מסיימת לעבוד), אז אם מישהו מכם חש צורך עז להציל נפש בודדה הוא רשאי לארגן פגישה חברתית כלשהי. לא דיברתי עם נפש חיה שאינה שייכת למשפחתי או לחוות הסוסים מאז יום שלישי, אני אקדם בברכה כל שיחה אינטיליגנטית.

בחווה שאלו אותי אם אני רוצה להתחרות השנה. החלטתי שכן. דרסאג' רמה א', אם זה אומר משהו למישהו.

עליי לשאת הספד קצר: " צר לי עליכם, רגעי הפנאי, נעמתם לי מאוד..."

נפגשתי ביום שלישי (לפני הזוועות) עם מישהי שהכרתי דרך האינטרנט. קבענו להיפגש באוניברסיטה (גם היא הולכת ללמוד שם בשנה הבאה, והיא צעירה ממני בכמה חודשים). שמחה וטובת לב הגעתי לתחנת הרכבת כשעה לפני השעה המיועדת לפגישה, כאשר נוכחתי לדעת כי בשעות האלה, הרכבת לת"א עוברת רק אחת לשעה (מכשוב תחבורתי מס' 1). ישבתי לי בנחת בתחנת הרכבת וקראתי ספר ("שפה ומשמעות" של תמר סוברן. מומלץ מאוד, אם כי קשה מעט לקריאה), כאשר שלוש נשים שונות ניגשו אליי בחביבות, כל אחת עם שאלה או בקשה פעוטה. אני מניחה שזה אומר שנראיתי להן נחמדה, כי היו עוד הרבה אנשים מסביב (והם אכן נראו לא-מסבירי-פנים במיוחד). אלה בטח המשקפיים שגורמים לי להיראות נחמדה.

לאחר מכן עליתי על הרכבת והגעתי לתחנת האוניברסיטה חמש דקות לפני מועד הפגישה. החלטתי שבשל קוצר הזמן, כדאי לנסוע באוטובוס (הייתי צריכה להגיע לשער הראשי), ואז הסתבר שהאוטובוס הבא יצא רק רבע שעה מאוחר יותר (מכשול תחבורתי מס' 2). הבטתי בצער בשעון ובצער רב עוד יותר בשמש הקופחת והתחלתי ללכת ברגל, לאחר שהודעתי לידידתי האינטרנטית שאאחר מעט והחלטנו לקרב את מקום הפגישה אליי (במאה מטרים...) לספרייה, התחלתי לטפס. בכל פעם שאני עוברת שם אני נזכרת מחדש בשנאתי העזה למדרגות. מי בונה אוניברסיטה על ראש גבעה?!

המשכתי בדרכי במישור והגעתי לשער. ניסיתי להיכנס, וגיליתי שלמרבה הפלא, השער סגור (אבל אלה שעות שיש בהן לימודים או מבחנים!). המשכתי ללכת לשער הבא, שגם היה סגור, כמובן (מכשולים מס' 3 ו 4), ולבסוף מצאתי שער פתוח בדיוק מול בית התפוצות (שזה נהדר, אני אזכור אותו לשנה הבאה, הוא קרוב לבניין שאלמד בו). הלכתי (ועליתי עוד כמה מדרגות...) והגעתי לספרייה. פגשתי שם את הנערה החביבה, שאכן הייתה נערה חביבה ולא פדופיל רצחני כפי שחששו הוריי (ניסיתי לתאר את עצמי כדי שהיא תוכל לזהות אותי. "אני לובשת גופייה סגולה ומכנסיים כתומים"...).

הפגישה הייתה נחמדה מאוד, ואפילו ביקרנו יחד בספרייה של מדעי הרוח (ותודה רבה לשומר שהסכים להכניס אותי אף על פי שעדיין אין לי תעודת סטודנט).זו חוויה מיוחדת מאוד. כבר ביקרתי שם פעם, (כשלמדתי את הקורס ההוא לנוער על קסם אפשרו לנו להיכנס לספריות, אז ביום הראשון מיהרתי לגרור את גפן ואיתי אחרי הלימודים לספריית מדעי הרוח.למחרת הם גררו אותי למדעים מדוייקים וגילו שאין להם מה לעשות שם, וזה היה סוף הביקורים בספריות) אולם זה לא הפריע לי להנות מהחוויה. ספריות הן כמו מקדשים-הן אוצרות בתוכן את אוצרות הידע האנושי (וגם את כל הספרים שאני אוהבת, אלה עם הדפים הצהובים והריח של הנייר...), וצריך להיות בהן בשקט. אף פעם לא הבנתי למה יש שלטים שמורים למבקרים לשמור על השקט-הרי האינסטינקט הטבעי (לפחות שלי) הוא ללכת שם על קצות האצבעות מרוב יראת קודש. והספרייה הזו... שורות על גבי שורות של כונניות ספרים, באנגלית, בעברית, ביפנית ובעוד שפות רבות... וכמה ספרים שעוסקים בלשון ובבלשנות! כל המאמרים שחיפשתי אי פעם נמצאים שם, מחכים שאבוא ואגאל אותם מהציפייה, כי הם בוודאי מצפים לי בדיוק כפי שאני מחכה להם.

אם ישנם רגעים שבהם אני מאמינה שיש אלוהים, אלה הרגעים שבהם אני נמצאת בספרייה.