אילני סרק קולם הולך

אני חולה. וזאת אומרת שאני פטורה מלראות את הילדים (הדי-חמודים, יש לציין. לבסוף אפילו אני נכנעתי לקסם...) היום, ואולי גם מחר (אני מקווה שלא). כתוצאה מהרגשתי הרעה היום ומהעובדה שאני מטומטמת והלכתי לעבודה בבוקר, מצאתי את עצמי בעשר וחצי בתחנת הרכבת בת"א (המורה המקצועית של הקבוצה שלי הסיעה אותי לרכבת, וזה היה נחמד מאוד מצידה), והיו לי כמה דקות פנויות להרהר. הגעתי למסקנה שאני אוהבת רכבות (וזו הייתה מסקנה כפוייה-ראשית הגעתי למסקנה שכדאי שאני אוהב רכבות, כי אני הולכת לבלות בהן זמן רב מאוד בשנה הבאה): הן שקטות (בשעות שאין בהן עומס), בעלות כיסאות נוחים והטמפרטורה בהן נעימה. זהו זמן נהדר למנוחה מעמל היום, הלא כן? (איך אני רואה את עצמי מפספסת את התחנה בשנה הבאה כי חלמתי כשהרכבת הגיעה אליה...).

היה לי ביום רביעי ראיון לתכנית מיוחדת לשילוב תלמידי י'-י"א ("מחונני על" או משהו בסגנון הזה. מיד ראיתי את עצמי מתעופפת מעל ת"א  [עם המשקפיים] בגלימה עם הסמל של האדמיה ללשון) במחקר אקדמי בתחום התעניינותם (נראה מי מצליח לנחש מהו תחום התעניינותי. אופס, כתבתי את זה במשפט הבא). כבר מזמן אף אחד לא התלהב ממני ככה, וגם אני נהנתי מאוד מאוד מהשיחה (נו, פרופסורית מקסימה ללשון [תחביר! האח הידד] ואני משוחחות על שימושים שונים בצורת הסמיכות בעברית המקראית, וזו רק ההתחלה. מפתיע שנהניתי?). "אל יתהלל חוגר כמפתח", אבל יש לי הרגשה מוזרה (הבה נכנה אותה "תקווה") שהלך טוב. ואתם יודעים מה אני אומרת לעצמי במקרים כאלה? אם לא אבחר זו הפעם הראשונה שבה אכשל בראיון אישי, וזו גם תהיה חוויה מיוחדת. מלבד זאת, תמיד אפשר להתנחם בעובדה שאני מתחילה השנה תואר ראשון. אז לא נורא, המחקר יחכה עוד כמה שנים לתואר השני.

אני חייבת לזכור לעולם לא להניח משהו במקום שיהיה לי קל לזכור. את המקומות האלה אני אף פעם לא מוצאת.

עוד ארבעה ימי עבודה...