אילני סרק קולם הולך

הבה אספר לכם סיפור קורע לב:

היו היה אדם תמים מאוד (ולא, אין זה מן ההגינות להזכיר לו את זה כל הזמן), אשר במשך שנים רבות ניסה לשכנע את האופטומטריסטים ורופאי העיניים שראייתו אינה כפי שהייתה לפנים, עד שיום אחד קרה הנורא מכל, והוא הצליח. גיבורנו היה תם ככבשה ביום היוולדה, או בעל ליקויי כלשהו ביכולת הלוגית, ועל כן לא חזה שבעיית ראיה תגרור אחרי מפלצת אימתנית דו-זגוגיתית הנקראת משקפיים. כאשר נודע לו הדבר, בכה האדם האומלל בכי תמרורים, וכאשר היו המשקפיים מוכנים, נאלץ להשלים עם מר גורלו ולהרכיבם. יש לציין כי האדם ניצל היטב את הזמן בין הרגע שנודע לו שהוא זקוק למשקפיים ועד שהם הגיעו, ואל כן אולי ניתן לפקפק מעט בתמימותו, או להסכים איתי שתמימות וערמה אינן בהכרח סותרות זו את זו (אמא: "נטע, לכי לסדר את גיגית הכביסה". נטע: "ידעת שיש אנשים שאינם שומעים בלי משקפיים?" אמא: "את הגיגית, נטע." נטע: "מה אמרת? המן בן המדתא האגגי?")

כמובן שקרו לו דברים משעשעים לאחר קבלת המשקפיים (מכיוון שכפי שצויין מעלה, היכולת הלוגית שלו לוקה לעיתים בחסר), כמו למשל הפעם שבה ניסה לשתות תה חם כאשר ההידרה האימתנית חולשת על אפו, וגילה שהעולם הפך למסך לבן (הידעתם? משקה חם עשוי להעלות אדים), אולם זוהי אינה מטרת הסיפור, ועל כן נחזור אל הרגע שבו, בחנות המשקפיים, הרכיב האדם את משקפיו בפעם הראשונה.

הרכיב האדם את המשקפיים, והפלא ופלא! הוא ראה טוב (מספרו די גבוה ועל כן השיפור היה ניכר מאוד...). שמח האדם ועלץ, הודה כראוי לכל הנוגעים בדבר ויצא מהחנות אל הקניון. בנקודה זו ראוי להזכיר כי האדם הספציפי הזה מתעב קניונים ודומיהם הומי האדם וחנויות-הבגדים. הואיל והיה זה בוקרו של ערב חג השבועות, היה הקניון עמוס באנשים טרודים ונעדרי חיוך. כעת התחיל האדם לחוש שמשהו אינו כשורה. תחילה הוא ניסה להאשים בכך את הגשר שנח על אפו וגרם לו לכאב ראש נורא, ברם לאחר כמה צעדים הוא הבין בעל כרחו כי זו אינה הבעיה.

כל אדם מגיע בחייו לנקודה שבה נחשף לפניו דבר מה גורלי, כעין התגלות אלוהית שנחה עליו פתאום (זוהי נקודת המפנה בסיפור, ועל כן אנקוט צעד ספרותי דרמתי ומהפכני ואשנה את נקודת המבט שממנה מסופר הסיפור). זה אכן מה שקרה: לפתע, ראיתי את פניהם של האנשים, ואלוהים אדירים, אנחנו כל כך מכוערים! למה, הסבירו לי, למה לכסות את עצמכם בשכבות של איפור מכוער? כדי להסתיר את עצמכם? מתוך מה זה נובע? מפחד, הלא כן? אל תפחדו, לכל הרוחות! ואם כבר אתם מתעקשים, זה לא נורא כל כך על אנשים שמחייכים. צעדתי בקניון הנורא וראיתי המוני פנים אטומות, מנוכרות ומרירות. חשתי דחף לעצור את כל האנשים הללו ולשאול אותם למה הם כה קודרים, ואם הם רוצים לדבר על זה ולהוציא החוצה את הכאב שהוביל למרירות, אבל ההמון האטום זעזע אותי כל כך שפשוט ברחתי משם.

בניגוד לאנשים-שאינם-מחייכים, בעלי החיים שלי והעצים שבמשק נראו יפים הרבה יותר מאשר קודם. גם החברים שלי (שאגב, נוהגים לחייך מידי פעם). אבל אז עשיתי טעות נוראה והבטתי במראה...

למידה למבחן בהסטוריה כשהראש כואב נורא אינה חוויה מרנינה, אבל בעיני אין בה משום הצדקה לדכאון כמו זה שאני טובעת בו לפני ואחרי כל מבחן בהסטוריה. למה אני כל כך שונאת ללמוד את זה? אמנם זה חומר שאני יודעת, וצריך לחזור עליו שוב, ולשנן כל מיני תאריכים, אבל זה כמו סיפור, לא? ואני מסוג האנשים שיכולים לקרוא ספר עשרות פעמים ברצף ולגלות בו בכל קריאה כמה דברים מעניינים חדשים. למה זה לא עובד בהסטוריה? אולי לכם יש רעיון?

אני מהרהרת כבר זמן מה בסוגיית המוסר. אולי אתם תוכלו לספר לי על מה מושתת המוסר שלכם? מהיכן שאבתם את העקרונות המוסריים שעליהם אתם מתבססים? גיליתי שמה שאני מחשיבה למוסר נראה בעיני אחרים כ"כבדות", "חוסר חוש הומור" ו"התנזרות" (?!), ושרבים מעקרונות המוסר שלי אינם משותפים לי ולאנשים שחינכו אותי, ועל כן אני מנסה לתהות מהיכן הם הגיעו. אולי מהספרים? מה שגורר אותי לחידה מאוד מסובכת: מהו השבוע אשר גורם לי ולעוד כמה אנשים שאני מכירה אושר עילאי ומתקיים בכל שנה בחודש יוני?

עריכה: יש כאן מישהו שחושב שזה משעשע לכתוב תגובות ביקורתיות על המראה החיצוני שלי. הוא צודק, זה באמת משעשע, רק שבוא נגיד שיש לי סיבות טובות מאוד לאיך שאני נראית. אם אתה רוצה פירוט-דבר איתי באופן אישי, באמת, אין לי בעיה עם זה.

עריכה 2: בהצלחה לכולם בבחינת המתכונת בלשון! הו, הבחינות האלה גונבות לי את החברים. אף אחד לא מוכן להיפגש איתי בשבת. נו באמת, על מה כבר יש להתכונן ללשון? כלומר, אם עוד לא הבנתם תחביר\פועל, כבר מאוחר מידי, ואם קשה לכם בהבנת הנקרא, אין לכם הרבה מה לעשות עם זה. אז במטותא מכם, בואו נלך להתרענן איפשהו (ים, בריכה, פארק, פרדסים... רק לא בבית מול ספרי לימוד).