אז התבגרתי,התבגרתי מאוד בעצם.

אי אפשר להגדיר אותי ככותבת למגירה כבר, אני צועקת, אני מדברת ואני כבר לא שותקת.

בטוח לא שותקת.

התבגרתי.

רק רציתי לקפוץ ולספר על החוויות שלי במלחמה הזאת.

אני מרכזניקית, ממש ממש ממש לא דרומית ואין לי מושג אפילו הקלוש ביותר איך מרגישים תושבי הדרום ואני גם לא מנסה להשוות את עצמי אליהם.

אני רוצה לדבר קצת על הנקודת מבט שלי בתור אימא לילדה בת 5, לילדה שכבר מבינה כמעט הכל.

לילדה שכבר שואלת שאלות ובתור בן אדם שהשביע את עצמו לא לשקר לילדים שלו איפה שלא צריך אני מלמדת אותה.

יום לפני שהתחילו לשלוח לכיוון שלנו גראדים/רקטות דיברתי עם שי-לי על חשיבותו של הממ"ד בבית שלנו, שגם לנו למרות שהחדר הזה לא באמת נראה ככה, ממ"ד.

שבבית שלנו יש מרחב מוגן.

הסברתי לה שיכול להיות שמחר כשאהיה בלימודים תהיה אזעקה, אזעקה שאנחנו בדרך כלל שומעים בימי שישי בעיר שלנו. 

רק שהפעם האזעקה הזאת לא מיועדת לכניסת יום השבת אלא מיועדת לכניסה למרחב המוגן.

הסברתי לה שבהישמע האזעקה היא רצה לאותו החדר וסוגרת את הדלת אחריה, היא לא מחכה לאף אחד (!!) במיוחד שמתי דגש על הנושא של *לא מחכה לאף אחד* כי אנחנו גרים עם סבתא בת 92 שקשה לה ללכת מאוד מהר למרות כישורי ההליכה המצויינים שלה ושי-לי עלולה להישאר מאחור בגלל סבתא.

אז הדגשתי שרצים לבד ומהר, לא מחכים לאף אחד!

באותו היום ההרצאה התקבלה בצורה היסטרית ובכי, הרבה "בואי איתי לשירותים" והרבה "תחבקי אותי" בסדר.

ביום למחרת עזבתי בתקווה שההרצאה שהייתה, הייתה לשווא. לצערי זה לא מה שהיה ובשעה 5 בערב בערך התקבלה האזעקה הראשונה ברחבי גוש דן.

חמותי כבר הייתה בבית עם שי-לי וסבתא כך שלא הייתי לחוצה.

דיברתי עם שי-לי והיא הגיבה בצורה הרבה יותר רגועה מזו שהייתה בערב לפני.

נרגעתי ובכיתי מתוך הקלה. לא יודעת למה.

מיותר לציין שביום למחרת הפסקתי את ימי הלמידה המרוכזים ונשארתי בבית, כל יום הייתה אזעקה מאותו היום. 

לא העזתי ללכת.

את הסופ"ש האחרון (לפני היום) בילינו אצל אימא שלי, אחי היה בבית ובן דוד שלי הדרומי הגיע לרגיעה.

באחד הימים נתקענו בחוץ כשהייתה אזעקה, נכנסתי לממ"ד של בית זר לחלוטין. הייתי עם שי-לי וכל כך נלחצתי שלא היה אכפת לי מכלום ובחוצפתי הרבה ביקשתי להיכנס לממ"ד של מישהו מהשכונה שבדיוק יצא החוצה.

היום היינו אצל אימא שלי שוב ותפסה אותנו אזעקה שוב, באמצע הטיול עם הכלבה, אחרי שבוע העזתי לצאת החוצה ולנשום קצת אוויר עם שי-לי, מלבד האוויר שיש לנו בגינה.

תפסה אותנו אזעקה ו-2 יירוטים ממש מעל הראש.

אף אחד לא יצא החוצה, היינו היחידים והאזעקה הייתה ארוכה מאוד יחסית לפעמים הקודמות כי היו זריקות אחת אחרי השנייה.

ראינו 4 טילי תמיר "רודפים" אחרי הרקטות. זה היה מלחיץ.

מצאתי לשי-לי פינה סגורה מכל הכיוונים מלבד כיוון אחד וכיסיתי אותה.

זה היה הרגע הכי מלחיץ בחיים שלי, התחלתי לרעוד מרוב פחד, התחלתי לפחד ועוד כשראיתי את היירוט מעל הראש שלי ראיתי את הכל מחשיך פתאום.

הרגשתי ברפרוף את אימא שלי מכסה עליי ועל שי-לי ומלטפת לי את העורף בניסיון להרגיע.

שמעתי את קולה רועד למרות שהיא לא בן אדם שיראה חולשה אבל אחרי שגם היא ראתה את היירוטים מעל הראש, היא נבהלה בדיוק כמוני.

אני יודעת בדיוק מה אימא שלי דמיינה לעצמה.

אני יודעת בדיוק מה היא ראתה כי אני, בתור אימא כמוה, ראיתי את אותו הדבר בדיוק.

שי-לי כל כך גדולה.

שי-לי כל כך גדולה.

זה מפחיד ויהיה מפחיד עוד יותר בעתיד.

זה מפחיד!