יש לי חדשות רעות אפילו רעות מאוד לכל העולם ואימאימאימאימאימא שלו (!!)
כ-ס-ף ל-א ג-ד-ל ע-ל ה-ע-צ-י-ם !-!-!-!-!
די כבר!
ביום חמישי הייתי הורה מלווה (שוב) בגן של שי-לי, אני ההורה היחיד שמתנדב לסייע וללוות את הילדים.
אני לא חושבת ששתי הנשים (הדגולות יש לציין הללו!) יכולות להסתדר עם כיתה של 33 ילדים (!) לא (!) למה?
כי זה הרבה בלאגן, אוטובוסים, סידור בשורות וכו' וכו' וכו'...ואני חושבת שלילדים שלי ושל ההורים הסתומים האילו מגיע את היחס והבטיחות הנכונה!
מגיע לילדים הללו לצאת ולחזור בשלום!
מגיע להם!
בכל אופן, הגננת של שי-לי תפסה איתי שיחה (אני לא מבינה למה אנשים מרגישים צורך לפרוק לידי אפילו המבוגרים ביותר -היא בת 53 לפי החישוב
שלי-) וסיפרה לי עליה ועל הבנות שלה.
סיפרה לי בגאווה וגם התלוננה על כך שהן בנות 24 ו-23 ולא בראש שלהן חתונה ושלא נדבר על ילדים בכלל.
אני מסכימה איתן, מי בכלל חושב על ילדים בגיל 23, איזה בן אדם שפוי חושב על ילדים בגיל הזה?
כי הורה צעיר זה דבר רע לא?
בכל אופן אני לא מעבירה ביקורת כי בסך הכל אני מבינה, החיים מתחילים, הלימודים והכל ובאמת שלא רוצים להתחייב עכשיו לבית ומשפחה.
כי למה, כי לא צריך. באמת!
אחרי 5 דקות של שיחה היא סיפרה לי שהיא בעצמה לא בעד שיתחתנו ויביאו ילדים כי אחרת הלימודים ילכו לפח.
ציינתי בפניה את עצמי, שאני ילדתי בגיל 21 ולא העזתי לפרוש גם אחרי הפסקה של שנה.
לא העזתי.
אולי זה כי פחדתי מאימא שלי או כי אולי פשוט ידעתי מה מונח על הכף במידה ולא אעשה תואר כלשהו במשהו.
האם יצור קטן על הידיים עורר אותי להצליח אני יכולה להגיד בפה מלא שכן (!) היא בהחלט גרמה לי לרצות יותר בשבילה והוא בהחלט גרם לי לרצות יותר בשביל עצמי ובשבילו.
אז החלטתי להמשיך ללמוד, לקח לי זמן זה נכון, לקח לי 6 שנים (שהם כלום לעומת החיים הבאים) אבל בסופו של דבר יש לי תואר עם ילדה בת כמעט 6 
.
בכל אופן לא על כך רציתי לדבר...
הגננת הביאה ילדה שלישית לעולם בהפרש של 10 שנים מהגדולות, אז שאלתי אותה איך ההפרש משפיע.
והיא אמרה שלא משפיע בכלל ושהיא בכלל לא בתמונה כבר, הן מגדלות ועוזרות לה.
אז אמרתי שאני מפחדת מהפרש גדול מידי אז היא אמרה "תביאי כבר. נו!"
לא ייאמן איך אנשים מגלגלים את זה על לשונם, זה כולם, ממש כולם עושים את זה.
איך אני עוד יכולה להסביר לאנשים שאין לנו, אין לי כסף, אין לנו אמצעים, אין לנו כלום בתכלס (ושני רכבים לא נחשבים!) אז להביא עוד ילד?
הכסף יבוא עם הילדים? באמת?
מי מבטיח לי את זה? מי???
אם יש מישהו שיש לו הוכחה לכך שהכסף יבוא עם הלידה אני הראשונה שהולכת להשריץ עוד איזו שלשה בהפרש של שנה.
ומי זה שיבטיח לי כי אני אוכל לתת לילדים שלי את ההשכלה הכי טובה, את העזרה הזאת בקניית דירה/בית, את הכסף לחתונה?
מי יכול להבטיח לי את זה?
בבקשה שמישהו יבטיח לי את זה בשביל שירדו לי מהגב כבר!
אני בת 26, רבאק בת 26 ויש לי ילדה בת 5 (!!) למה אני צריכה לשלול ממנה דברים בגלל מילים, בגלל הסביבה?
לילדה שלי מגיע הכל (!!)
בסופו של הסיור (מאותו היום עצמאות מנדבים אותי לכל דבר. אני כל כך שמחה!! באמת!!! 
) הסייעת ראתה ששי-לי ביקשה חיבוק אז נתתי לה בשמחה לפני שפניתי לרכב.
אז היא זרקה לי (בתור מחמאה) "איזה דבר זה, איזה. בת יחידה והיא בכלל אבל בכלל לא מפונקת. זה לא ייאמן" ואתם יודעים מה? בלי עין הרע!
יש לי ילדה נדיבה, יש לי ילדה חברותית, ביישנית, יפהפייה, חכמה, מקסימה ויותר מכל אני אוהבת אותה כל כך שבדיוק היום חשבתי על זה:
"שי-לי אנחנו לא מושלמות, לא את ולא אני, אבל אנחנו מושלמות אחת בשביל השנייה. וזה? זה מספיק לי" 
מאוד קשה לגדל ילד טוב בחברה של היום.
החברה בגן של שי-לי מאוד קשה, אנחנו גרים באזור מאוד עני, האימהות הן מאוד לא מחונכות (אני אומרת ברצינות) יש כאן בעיה רצינית של חינוך.
יש כאן בעיה מאוד קשה של ריסון, של נתינה ושל תשומת לב. מאוד!
יש כאן קופאיות בסופר (שעשו עלייה בשנים שלי ומבוגרות ממני ב-4-5 שנים בלבד), יש כאן מזכירות בהום סנטר, יש כאן מזכירות בשקר כלשהו אחר ויש גם כאילו שלא עובדות.
אני יודעת שקשה לרכוש השכלה במיוחד שבאים מבית שההשכלה בו היא לא א'-ב' של החיים, אני יודעת.
אבל כל כך חבל לי על הילדים האילו, ילד הוא כמו ספר חלק, אתה בוחר מה לכתוב בספר הזה והן פשוט בוחרות להתעלם ולהמשיך את החיים שהן חיו.
הילדים האילו הם כאילו מקסימים, כאילו מדהימים כל כך חבל לי עליהם. כל כך.
לדעתי בגן של שי-לי יש רק 2 אימהות (חוץ ממני) שיש להן תואר בשקר כלשהו. כל כך חבל לי.
אני מקווה שאותן האימהות ירצו קצת יותר בשביל הילדים שלהם.
אני יודעת שאנחנו האנשים לא לומדים מטעויות של אחרים אלא מטעויות של עצמנו (ולא פעם אחת אלא הרבה פעמים חוזרים על אותה טעות) אבל בחינוך של ילדים אין דבר כזה לחזור על טעויות, אין דבר כזה לטעות.
אם אפשר, אנחנו בתור ההורים של הדור הבא חייבים להם את המעט וזה את המקפצה הכל כך חשובה הזו לחיים טובים יותר משלנו.
החיים של ההורים שלי היו X והחיים שלי הם כבר 2X והחיים של שי-לי יהיו 3X ואם אוכל לתת אז גם 4X.
כי ככה צריך.
ההורים שלי עשו בשבילי הכל (וזה לא משנה איך זה השפיע על החיים האישיים ועל האופי שלי) ואני אעשה הכל בשביל הבת שלי.
למדתי הרבה מאימא שלי לגבי מחויבות לילדים שלך, לגבי לתת להם קרש קפיצה גבוה ואיתן יותר מאשר שנתנו לי, למדתי ממנה הרבה.
אימא שלי היא מודל לחיקוי להרבה דברים והיא גם מודל לתיקון בהרבה דברים.
גם לגבי אימא שלי אני יכולה להגיד את אותו הדבר:
"אימא, אנחנו לא מושלמות, לא את ולא אני, אבל אנחנו מושלמות אחת בשביל השנייה. את אימא שלי ואני הבת שלך, לא סתם ככה הסתדר העולם הזה, כנראה שהייתי צריכה להיוולד לאימא כמוך. כי את נתת לי קרש קפיצה גדול יותר מזה שנתנו לך ואני מבטיחה לך ששי-לי תזכה לקרש קפיצה גבוה יותר מאשר שאני זכיתי לו. אנחנו לא מושלמות אבל מושלמות אחת בשביל השנייה"
פינת האימא שלי:
אימא שלי היא עדיין בן אדם קשה אבל היא מתרככת עם הגיל.
ולהגיד את האמת, מותר לה! סוף סוף מותר לה לשחרר קצת כי היא חייבת להישאר קשה בגלל אחי הקטן שלא התחיל את חייו אבל בכל זאת, מותר לה לשחרר קצת.
"אימא, זהו! הזמנתי כרטיסי טיסה לחתונה"
"סוף-סוף יופי!!!"
"עכשיו אני צריכה שאת תעזרי כן?"
"ברור!!!"
אני יודעת שאני אוכל תמיד לסמוך על אימא שלי ולא משנה מה, היא השתנתה מאוד.
אולי כדי להוכיח לי שאני אוכל לסמוך עליה שוב ואולי כי זה הגיל פשוט 
לא יודעת, ככה או ככה אימא שלי היא בן אדם שאפשר לסמוך עליו למרות הקשיחות שלה!
אין לי כסף לעוד ילד ותפסיקו להגיד לי להביא עוד אחד. כשאין אז לא מקווים לנסים, נסים לא קיימים אלא רק השם "ניסים" 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
