נראה שעם הגיל מפסיקים להיפתח.

חברים עברו דירה והזמינו אותנו לחנוכת בית, לא יודעת אם אני רוצה ללכת, לפי הרשימה בפייסבוק מגיעים מלא מלא מלא מלא אנשים שאני לא מכירה בכלל.

מה אנחנו נעשה שם בכלל? נשב עם החברה הצבועים שלנו ונדבר על....על מה נדבר בעצם?

השיחה מלפני שבוע לא תעבור סתם ובטוח מישהו ישלח מבטי שנאה וטינה כלפי כאילו ואני האשמה היחידה בכל הסיפור המזורגג ההוא.

איזה מישהו יאחל שאני אעשה תאונה בדרך הביתה, אני בטוחה!

נראה לי שממש שונאים אותי מפני שהעזתי להגיד את האמת אחת ולתמיד וכל הצבועים בעצם יצאו צבועים.קשה!

אבל למדתי שעם הקבוצה הזאת אי אפשר לדעת למה לצפות, זה ממש כניסה לחדר שאתה חושב שאתה יודע מה יהיה שם אבל בעצם מגלה שלא ידעת ולא תיארת לעצמך שזה מה שיקרה התסריט שהרצתי בראש לא דמה בשום צורה שהיא למה שהלך בשיחה ההיא.

אני עדיין כועסת אפילו מאוד אבל אני גם יודעת שמתישהו אני אאלץ להתמודד עם החבורת צבועים האילו ומה יותר טוב מ"חנוכת בית" תבועה בטירוף?

הרי כולם יהיו צבועים שם, ישחקו אותה נחמדים ותמימים! זדיינו לי מהפרצוף!

"אז מה לא תלכי יותר לאירועים איתם?"

"בזמן הקרוב לא ממש בא לי לראות את הפרצוף הצבוע שלהם"

"אבל חלקם חברים טובים שלנו אז לא ניפגש איתם?"

"בינתיים לא בא לי לראות את הפרצוף שלהם, הם פשוט מגעילים ומכעיסים אותי"

טוב, עם החנוכת בית הזאת לא בדיוק השאירו לי ברירה למרות שאפשר להבריז לא? בכל זאת לא אמרנו שנבוא.

הזמינו את בעלי אישית, לא נעים להבריז כי בכל זאת התקשרו והזמינו :/

אבל אז נזכרתי שהחמים באירוע אז יכול להיות שלא יהיה בייבי-סיטר, אז לא נלך!

אבל מצד שני אני ממש סקרנית לדעת מה יהיה שם, האם יהיה פיצוץ או שהמסיבה הזאת תעבור בחיוכים וצביעות מטורפת?

אני הולכת להתעלם מהרבה אנשים שם, ממש לא בא לי להיות חלק מהחרא הזה שמאכילים את עצמם ואחרים. 

קשה (או שלא?)

בכל אופן...

שי-לי התחילה להגיד ביטויים הזויים כמו "הם עושים צחוק" וגם "מזה? הם עושים צחוק. נו באמת!" וגם "תראי איך הוא נוסע" או "מה הוא עובר פתאום" או "נו שייתן לך לעבור כבר" או "פיפיפיפי שתי דקות אחרי שיצאנו מהבית"/"באמת? עכשיו שי-לי?"/"לא! אני סתם אומרת פיפיפיפי" (מודה באשמה אני לא מזכירה לה לפני היציאה אבל גם כשאני כן לפרינססה אין פיפי)

עריכה 26.4.14 02:20:

אז לא הלכנו, ניצלנו את זה שהחמים יצאו (וחזרו מספיק מוקדם) ולא הלכנו. תודה לאל.

לא מתחרטת!

אם פעם הייתי מפסידה כזה "מאורע" הייתי אוכלת את עצמי כמה ימים כי "יציאה מהבית.ואו!" אבל הפעם לא ממש בא לי לבלות עם האנשים האילו את השישי.

בגדול נשארתי בלי החברים הכי טובים שלי.בגלל צביעות.

לא פעם אמרתי שצביעות היא אחד הדברים שאני פשוט לא מסוגלת לסבול ולקבל בבן אדם, לפעמים כדאי להגיד את האמת המכוערת בפרצוף מאשר לרכל מאחורי הגב של הבן אדם, להגיד שהוא חרא מאחורי הגב ולא לתת לו את ההזדמנות להשתנות.

מבוגרים בני 24-27 לא מצליחים לצאת מהצביעות שאופפת את כולנו, זאת מכה קשה למציאות שסביבי, עדיין יש צביעות ובכל גיל!

כל כך עצוב.

מכעיס.

מתסכל.

מייאש.

לא רוצה להיכנס לחדר שבו אף אחד לא מוכן להגיד את האמת האחד לשני וכשמישהו מחליט לפתוח את הפה, קופצים הצבועים ומגנים אבל מאחורי הגב הם פשוט הורגים את הבן אדם במילים שלהם.

אולי לבן אדם הזה אין תקווה והוא לא ישתנה לעולם אבל האמת עליו חייבת להיאמר בפרצוף שלו "אתה חרא, אתה אפס מאופס והגיע הזמן שתשנה" אבל כולם בוחרים לשתוק. טמבלים!

חברים זה מצרך מאוד יקר בימינו אבל עם חברים כאילו מי צריך אויבים בעצם? 

בכל אופן, חרטות? אין...

זה כבר בלתי נסבל לחיות ככה.

יותר בגללי מאשר כל המצב מסביב.

אני פשוט לא מסוגלת לשחרר, לא יודעת איך לעשות את זה.פשוט לא יודעת.

אם הייתי יודעת שאני כזאת דפוקה כנראה שלא הייתי עושה ילדים בכלל.

הוא צודק בהרבה "אם היית יכולה היית עושה עשרה"

הוא כל כך צודק, באמת אם הייתי יכולה והיו לי את כל האמצעים שבעולם (כמו אבא מיליארדר או מיליונר שהייתי יודעת שמחכה לי איזו ירושה מטורפת בעתיד) הייתי עושה עוד כמה.בהחלט!

כל כך קשה להבין שאני רוצה, באמת רוצה עוד והרבה מהם.

"את יודעת מי עושה כל כך הרבה ילדים ולא אכפת לו מהם? דוסים וערבים" הוא צועק לי.

אז אני עונה לו "אתה לא חושב שאתה קצת סותר את עצמך? מצד אחד אתה אומר לי שאני אובססיבית ולא יכולה לשחרר אבל באותו משפט אתה גם אומר שלא אכפת לי מהילדה שלנו?"

היו עוד דברים כמו "כן, צריך לעשות כל מה שאפשר בשביל הילדים אבל לא בכל מחיר" אתה בהחלט סותר את עצמך!!!

זה אומר שאני עושה הכל בשביל הילדה, נותנת את הנשמה, לא יודעת לשחרר, אובססיבית אבל באותה הנשימה לא אכפת לי ממנה? הא?

אני שונאת להיות עצבנית כי כשאני עצבנית אני יכולה להיות כלבה וחריפה מאוד בתגובות שלי.

אתמול הוא עלה לי על העצבים והרגיש רע מאוד עם עצמו ולמה? הכל בגלל ניקיון של יחידת דיור מזויינת!

אני יודעת שאני חייבת לתת לה את הספייס שלה, אני יודעת שאני חייבת לתפוס מרחק ולהתנהג כמו אימא ברוב המקרים שבהם אני נשברת.

רק כשאני ממש כועסת היא לוקחת את זה ברצינות, היא נרגעת.

אבל מאבא שלה שלשנייה מרים את הטונים היא ישר מקשיבה! אני צריכה לקרוע את הגרון אבל הוא ממש לא!

אוח!!!

תמיד רציתי להיות היותר סלחנית ומפשרת בבית ואני בהחלט כזאת. אם אני לא אהיה בין החיים הם יהרגו זה את זו!

אימא שלי הציעה לי לטוס איתה לשבוע ושניהם נבהלו, כאילו ואני טסה לשנה ולא לשבוע.

הוא מתעקש שהיא תעשה הכל לבד תחפוף, תשטוף, תכוון לעצמה את המים. היא בת חמש ולא בת עשר תוריד הילוך!

ואני? אני יותר מכל חוששת לטוס עכשיו.

אז אני אומרת לך ולי, עוד קצת, עוד קצת. לא נשאר עוד הרבה!

כשאתה פותח תיבת אוצר אתה מצפה למצוא בה אוצר.

אבל מה שהלך בקבוצת הוואטסאפ של הכנרת השנתית אי אפשר לתאר במילים, אי אפשר לצמצם לשני משפטים ואי אפשר לשכוח.

ג'ורה.

הם פתחו כזה פה ובלי בושה.

אני מפלצת, אני חרא, אני רעה ואני השולטת.

ממש!

חראות!!!

אז החלטנו לנטרל בחור מציק ועלוקה, פתאום כולם פותחים ג'ורה ובלי בושה:

"אני שונא אותו אבל לא מתכוון להוציא אותו מהטיול"

"אני ממש לא אוהב אותו אבל לא מתכוון להוציא אותו מהטיול"

צבועים, צבועים, צבועים, צבועים, צבועים!

חסרי עמוד שדרה, חסרי ביצים. לי יש ביצים יותר גדולות משלכם! חראות!!!

בלי בושה אתם אומרים שהבן אדם אפס, חרא ובן זונה אבל להוציא אותו מהטיול כדי שילמד שאיתנו לא מתעסקים מה פתאום? למה שנצא חראות?

אתם כבר חראות יא חראות!!!

יא צבועים, יא מטומטמים!

אתם כל כך זבלים שלא שווה בכלל להתעצבן עליכם, אתם צבועים!!!

אתם חבורה של אפסים! אתם לא שווים כלום, אתם חראות!

זונות! טמבלים! צבועים!

כזאת צביעות בחיים שלי לא ראיתי, נשבעת!

אולי אתם מרכלים מאחורי הגב שלי גם? מה מונע ממכם לרכל ולא להגיד לבן אדם בפנים? יא חבורת צבועים!

אני איתכם גמרתי! אני איתכם לא רוצה שום עסק!

להסתכל לו בעיניים? איך אתם עכשיו מסתכלים בעיניים של בן אדם שאתם שונאים? חושקים שיניים וממשיכים הלאה?

חראות!

ואני בכוונה כותבת פוסט, אני אזכור שהיה חרא השנה, אני אזכור למה לא נסענו השנה.

תסעו, תהנו. בלעדינו!

מה אכפת לכם? יאללה תסעו, אתם לא מאיימים על אף אחד.

יא חראות!

במיוחד אתה, החרא הכי גדול פ'.

לא יודע להבדיל בין שני מצבים שונים, כולם חברים שלך ולכן אתה תחלק אותם ואתה תארגן לעצמכם כנרת ואם אתה לא רוצה לנסוע איתנו אז אל תסע.

לא צריך לעשות לנו חרא וייסורי מצפון, חבל לי לאבד חבר כמוך אבל נראה שאין ברירה.

אני לא משתתפת בזה יותר, אני לא ממשיכה את זה, אני לא זורמת עם זה! שמעת?

מספיק זרמתי וכולם שמו זין עליי ואכלתי חרא בגללכם, עכשיו אתם תאכלו חרא יא בני זונות!

נמאס לי מכם!!!

מהיעני חבורה הזאת, יאללה לכו תחפשו מישהו אחר שידאג לכם.נמאס לי!

כל כך כועסת, כל כך רותחת!

יא בן זונה אתה מסנן אותי? סבבה...ידידות כמוני אין הרבה.

נראה מי מפסיד יותר!

הייתי יותר מידי זמן לבד בחיים האילו ואני לא מפחדת להיות שוב לבד.

יא חרא.

אתה גם דומה לחרא!

(כל כך מגרדות לכל החראות האילו האזניים ואם לא אז אני לא מי שאני! יא זונות!!!)

אולי אתם לא רציתם לצאת בכעס אבל קיבלתם מישהי זועמת וייקח לי הרבה זמן לשכוח לכם את מה שעשיתם לי.

חתיכת ג'ורה פתחתם שם! בני זונות!!!

עוד לא שמעתם איך אני יודעת לפתוח ג'ורה היה לכם כזה מזל שלא אמרתי כלום והחזיקו אותי! היו יכולים להיות פיצוצים!!!

יא זונות ואני פשוט שונאת אתכם!

אתם לא תראו אותי עוד הרבה זמן, הרבה הרבה הרבה זמן.

ואני לא מאיימת, אני מקיימת.

הנכשל הראשון שלי השנה.

ציפיתי לו כל כך, אני שונאת לגשת למועדי ב' שהם מועדי א' שלי ויותר מכל אני שונאת להרגיש שאשכרה נכשלתי :/.

אז קיבלתי 40. לא גאה בזה אבל גם לא מופתעת מזה.

המנחה שבדקה את הבחינה היא קטלנית ולא אוהבת לתת לאנשים לעבור, סבבה.

כתבתי כמה שיכלתי וידעתי שזה לא יספיק לעובר, ניחא.

טוב, אז נשאר באמת להשלים את הבחינה הזאת, נשאר עוד קצת למשוך עד סוף התואר.

שלחתי כבר מייל לבית ספר לאחיות שאני רוצה ללמוד בו אך טרם קיבלתי תשובה, אם לא יענו לי כנראה שאאלץ להתקשר וגם לנסות להתקבל לבתי ספר נוספים.

זה הולך להיות תהליך קשה מכיוון שלהסבת אחיות לא מספיק תואר אקדמאי אלא גם ראיון אישי עם מנהלת בית הספר לאחיות.

יש תבנית שיחה שמלמדים אותה אבל אני מרגישה שאני צריכה לבוא שלמה ופתוחה להיפתח לכל שאלה.

זה נראה לי כל כך פשוט אבל זה רק נראה, זה קשה.