עם כל קבלת ציון, עם כל קבלת נקודה נוספת לדבר הזה שקוראים לו תואר אני מרגישה שעליתי עוד מדרגה ואפילו עברתי עוד צעד בדרך לפסגה.

שי-לי יום אחד תדבר עליי, יום אחד היא תגיד עליי דברים, יום אחד היא עוד תקח ממני דוגמה ואני רוצה להיות דוגמה ראויה הן בתור אימא והן בתור אישה עצמאית שיכולה לעשות הרבה בכוחות עצמה.

באחד הפורומים שאני גולשת בהם נשאלה שאלה מאוד קשה בשבילי נפשית "בעוד 20 שנה כשהילדים שלך ישבו על כסא הפסיכולוג מה הם יגידו עלייך?" 

חלומות לחוד ומציאות לחוד, אני רוצה לשמוע הרבה טוב אבל אני יודעת שיהיה גם הרבה רע.

לא משנה מה אעשה בחיים האילו עדיין אני לא מושלמת ואעשה הרבה טעויות.

העמדתי לעצמי רף מאוד גבוה ואני מאוד משתדלת לעמוד מאחוריו.

לפני כמה ימים עלה פוסט של בחורה שכתבה על הורות של היום, על הנוער של היום.

חשבתי להגיב לה, כתבתי תגובה מושקעת וארוכה, מאוד סובלנית מבחינתי כי אני כידוע לא בן אדם סובלני כלפי אנשים שמעבירים עליי ביקורת.

פעם ההיתי בצד שלה, באותו הצד שאמר לעצמו "אני לא אהיה כזאת" אז שוב, חלומות לחוד ומציאות לחוד.

ואני עדיין חושבת שאני עומדת בחלומות שלי בגבורה, אני אימא מדהימה ואת זה יכול להגיד כל אחד שנמצא סביבי, אני עושה הכל באותה השנייה.

אני אימא, אני חברה ואני הבן אדם שיהיה שם תמיד ולא משנה מה. אני לא שוכחת להראות את זה ואני לא שוכחת לקחת נשימה מהחיים האילו ולשקול עם עצמי איפה ההיתי רוצה להיות ואיפה אני היום.

אני חושבת שהחברה שלנו מאוד שיפוטית כלפי הרבה דברים, חברה שבנויה על חופש הפרט והדיבור לוקחת הכל כמובן מאליו ומרשה לעצמה לדבר בשפה יפה אבל מזלזלת.

חברה שאיבדה את המוסר, את הטאקט איפשהו בדרך.

צר לי להגיד לאותה הבחורה שהיא לא שונה מאותם הצרחנים שיושבים מתחת לבית שלה, היא צורחת בבלוג על הורים שהם כמוני, הורים שמתחבטים בין העולם האמיתי לעולם שהם רוצים להקנות לילדים שלהם.

עולם מוגן, עולם שבו הם לא רוצים לשמוע בחדשות שהילד שלהם חווה טראומה קשה ואף נפגע, הורים שמצד אחד מאמינים בעצמאות ובחירה אך מצד שני רוצים להחזיק כל כך חזק ולא לשחרר.

בעולם של היום מאוד קשה להיות הורה קשוח, על כל מילה שאתה זורק לילד שלך שלא נשמעת למישהו כמו משהו נחמד ישר טלפונים למשרד הרווחה.

צרחה אחת לא במקום ומגיעה משטרה לפתח דלתי.

מכה אחת שיכולה להיות טעות של עייפות ותשישות (שזה מה שקורה להרבה הורים טובים היום!) יכולה להגיע לבית משפט.

בעולם כל כך תקשורתי קשה לתמרן בין הפרטיות והחינוך שאנחנו כל כך רוצים להעניק לילדים שלנו לבין העולם החיצון שלא בדיוק יודע מה אנחנו רוצים.

בעולם שבו בני נוער גדלים לתוך בתים חסרי מודעות, לתוך בתים מכים, לתוך בתים עניים ואף לתוך בתים עשירים שההורים כל היום בעבודה ואין זמן לילדים אז ההזנחה חוגגת בבית הזה מאוד קשה להוציא את הילד שלך נורמאלי.

אם את עקרת בית את לא יכולה להחזיק בית משלך לכן את עוברת לגור אצל אחד ההורים אבל כשאת מספרת על זה כולם מסתכלים עלייך עקום "איך? איך את עושה את זה? למה? למה את לא יוצאת לעבוד?" ואם את יוצאת לעבוד ומפתחת קריירה, שולחת את הילדה שלך לגן קצת לפני גיל שנה אומרים לך את ההיפך "איך את יכולה? למה את עושה לה את זה? היא תהיה מוזנחת, נרקומנית ואלוהים יודע מה עוד" בעולם שבו כולם מעיזים לשפוט בלי לדעת מה קורה עם האחר, בעולם שהכל כל כך חשוף לכל מאוד קל ליפול למלכודת השיפוטיות.

נמאס לי להגיד לכם "כשתהיו הורים" האם תהיו אי פעם הורים בעולם אכזר שכזה? האם תרצו אי פעם להעניק חיים בעולם הנורא הזה? אני לא יודעת...

רק אם אתם יכולים ומעיזים להגן על הילדים שלכם מפני העולם האכזר הזה (שלא היה כזה כשההיתי בת שנה) אז אתם צריכים לשקול להביא אותם אבל אם אתם תכנעו ללחצים של החברה גם אתם בדיוק כמו הילדים שלכם תאבדו בדרך!

מי אני שאשפוט אימא שהילד שלה בוכה בחנות ממתקים? מי אני שאגיד שהיא פחות טובה ממני? מי אני שאגיד שזה שהיא לא היניקה זה כי היא לא רצתה ולא כי לא היה לה? מי אני שבכלל אעיז לפלוש לחיים של האישה הזאת?

מי?

אני כלום. אני אימא בדיוק כמוה, מבינה אותה ומנסה להבין למה היא ככה ואיך היא הגיעה לזה.

אני יוצרת איתה קשר עין ומחייכת אליה, מראה לה בעיניים שזה קורה לכולנו, שילד צורח ובוכה זה בסדר גמור.

שלהגיד "לא" זה נורמאלי וברור לחלוטין לכל האנשים בחנות.

אבל אז, אני חוזרת הביתה וקוראת פוסט שהגיע למומלצים, בחורה שלא יודעת מזה להיות הורה, שמשווה תקופות ודורות שונים לחלוטין ומעבירה ביקורת על החיים שאני מנהלת. על החיים שהאישה הזאת בונה ושורדת?

מי היא אותה הבחורה שתבוא ותגיד שאותה האישה לא יודעת להגיד "לא" האם היא גרה אצלה בבית? האם היא זבוב על הקיר של אותה האישה/גבר?

למה?

למה כל כך קל לשפוט, למה כל כך קשה להזדהות עם בן אדם שהוא בדיוק כמוך רק נמצא כמה שנים מעלייך בניסיון חייו?

מי נתן לך ולי את הפריווילגיה הזאת לשפוט? מה את?

תספרי לי מי את ואני אספר לך בדיוק מי אני, את תלמדי שבחיים הכל יכול לקרות וילד שבוכה על הרצפה זה לא רק כי ההורים לא יודעים להגיד "לא" אלא זאת דרך מאוד כואבת ואכזרית שמכה הרבה הורים דווקא במקומות הלא נכונים, זאת קריאת כאב חזקה מאוד לתשומת לב מהסביבה ובמיוחד מההורה! זאת קריאה לעזרה שאף אחד לא רואה!

הלוואי שרק מישהו היה מנסה להבין מה קורה בחיים האילו ולא שופט.

תפתחו את הראש קצת! 

איך לעזאזל הגעתי לדבר על זה?!

אני רוצה להיות מושא גאווה, אני רוצה להיות שווה משהו בעולם הזה בתור בן אדם, בתור אימא ובתור אישה!

אני רוצה להסתכל על החיים שלי, לדפדף בספר דמיוני ולסמן V על כל אחד מהדפים!

אני רוצה להסתכל אחורה בחיים האילו ולהגיד שאני עשיתי כל מה שביכולתי בכדי שיהיה לי טוב! כי אם לי יהיה טוב אז לכל מי שסביבי יהיה טוב!

אני מדבקת!

אני רוצה להסתכל על הילדה שלי ולראות שבזכות המראה שנתתי לה היא תוכל לראות את עצמה, לקחת את החיים לכיוון שרק היא רוצה ולא איך שכל השאר רוצים, שהיא תהיה החלטית וחזקה והכי חשוב שהיא תמצא את האבן יציבות שלה בחיים! שיהיה לה תמיד על מי להישען אם לא נהיה פה!

אני מאחלת כל כך מעט אבל נראה שאני מאחלת יותר מידי!

היא חייבת להיות בת מזל כי אם היא תהיה בת מזל הכל ילך לה כמו שהיא רוצה בחיים, אם היא תהיה בת מזל הכל יהיה בסדר!

מזל הוא הכל בחיים. רק מזל!

אז, רק אניח את זה פה...מי שרוצה ועדיין נמצא פה מוזמן להגיב, אני מאוד רוצה לשמוע מה אתם חושבים לשם שינוי.

זה שחזרנו להיות בקשר היא לא השתנתה יותר מידי.

היא לא זוכרת כמה קשה היה להם לחיות, להתקיים ועד כמה היא הקריבה בשביל זה.

אבל מי אני שאבוא ואגיד לה דבר כזה? בכל זאת היא עשתה הכל בשבילנו עדיין עושה כל מה שביכולתה.

אבל היא לא יכולה לכפות את גורלה, את החיים שלה, את השמלה שלה עליי (אולי בגלל זה אני לא אוהבת את הבגדים שלה? בגלל זה אני במכוון לא לוקחת ממנה דבר ממה שהיא מוסרת?).

לבוא ולהגיד לי "אתם יכולים לעבוד, ללמוד, להיות בעלי דירה, להביא עוד ילדים" בלי לחשוב על זה עד הסוף, מה באמת זה יעשה לילדה שלי, מזה באמת יעשה לילדים הבאים שלי.

כרגע שי-לי לא אומללה, היא מקבלת אימא בכל מובן של מילה והקשר שלנו הוא ההוכחה לכך.

אני לא ההיתי כזאת עם אימא שלי, בגיל 5 כבר ההיתי עצמאית שיכולה לעשות הרבה דברים שאני לא מוכנה לשחרר ולתת לשי-לי לעשות. למה?

כי לכל דבר יש את הגיל שלו וזה שאני עשיתי את זה לא אומר ששי-לי גם צריכה, אני עשיתי את בכורח הנסיבות אבל עם שי-לי זה שונה.

"הנה יש אצלנו מישהי שעובדת, היא למדה והיו להם ילדים והיא גם עבדה ובעלה גם עבד (לא חייבים לשלוח את הילד לגן בגיל 4" (השאלות שלא רציתי בכלל לעלות הן, בן כמה בעלה? האם לבעלה יש קריירה? האם בעלה הקריב את עצמו בשביל אשתו כמו שבעלך הקריב את עצמו בשבילך?) באמת שקל להגיד "אני עשיתי את זה והיא עשתה את זה וזאת עשתה את זה" אני עשיתי החלטה בתחילת שנות ה-20 שלי, עשיתי החלטה שידעתי שתביא לי הפרש גדול מאוד בין שני הילדים שלי ולהגיד שאני מתחרטת? לפעמים.

ממש לפעמים אני מתחרטת כשאני רואה ילדים בגן של שי-לי עם אחים קטנים/גדולים יותר אבל אני גם שוכחת בדרך שההורים שלהם הרבה יותר מבוגרים ממני או שההורים שלהם הביאו ילדים בגיל הרבה יותר מבוגר ממני.

כן,אני אוכלת את עצמי סתם. זה ברור!

ותמיד יהיו אנשים שירכבו על גל האשמה שלי ויגידו לי שעשיתי טעות ותמיד יהיו אילו שיגידו שאני יכולה לעשות הכל.

אבל באיזה מחיר אני יכולה לעשות?

האם במחיר הזנחה? הזנחה היא דבר אינדיווידואלי ולכן להגיד לי שלשלוח ילד לגן בגיל חצי שנה זאת לא באמת הזנחה לא יעזור לי להרגיש יותר טוב.

אני באתי לעולם הזה עם גורל כלשהו, עם מחשבות ועקרונות שלא משנה מי יגיד לי אחרת אני לא אאמין אלא רק לעקרונות של עצמי.

יכול להיות שהתלות שלי בבן אדם הקטן הזה שהבאתי לעולם לפני קצת יותר מ-5 שנים זאת אובססיה ומשהו לא תקין אבל את האהבה שלי ואת המחשבות והעקרונות שלי אני לא יכולה ומוכנה לשנות או להתפשר עליהם.

אני מוכנה להתגמש על הרבה דברים שהם ילד נוסף עוד כמה שנים אבל אני לא מוכנה להתגמש על דרך החינוך והגידול שלי.בחיים לא!

אני לא מוכנה שמישהו יסתכל עליי מהצד ויגיד לי "את יכולה! אם את רוצה את יכולה להגיד לו 'בוא נעשה והוא יעשה'" אני לא מוכנה להיכנס לזה שוב (!!!) אני כל כך כועסת על זה שהיא הורסת לי את החיים גם אם היא לא מודעת לזה בכלל!

על זה שהיא שוב דוהרת על גל הרצון שלי, להרוס לי את החיים עוד קצת, לעשות לי עוד קצת רע ובעיות בין בעלי!

טוב לי עם בעלי, טוב לי איתו ואני אוהבת אותו כל כך שרק אלוהים יודע את זה ואני מנסה לתקן הרבה דברים שירשתי ממנה!

הרבה מאוד!

עם ההתקדמות שלי בחיים אני מבינה עד כמה אני כל כך דומה לה למרות החוסר רצון, האופי שלה הוא בדם שלי גם אם אני לא רוצה אותו!

תצאי ממני, תלכי ממני!!!

אני אוהבת אותך אבל אני לא מוכנה שתיהי חלק ממני, את לא טובה לי וליחסים שלי. תצאי!

יותר מכל אני כועסת על עצמי שאני עדיין מרשה לעצמי להראות לידה חולשה, להראות שאני באמת לא יכולה לעשות מה שאני רוצה!

שאין לי את האמצעים האילו שהיא כל כך מתפארת בהם!

אני לא אקח את הקריירה של בעלי על הגב שלי! אני לא אקח את החיים של בעלי על הגב שלי! 

בעלי הוא בן אדם מאוד מוכשר שיכול להתפתח לכל כיוון שהוא רוצה ויכול ואני אתן לו את כל התמיכה הזאת, אני לא אהיה זאת שתעצור בעדו!!!

אני אלמד מהטעויות שלה.

גם אבא שלי מוכשר מאוד, אבא שלי בן אדם חכם מאוד אבל היא שחקה והרסה אותו בגלל החוסר ניסיון שלהם בחיים האילו. הם לא ידעו איך להתמודד ואיך לתקשר ביניהם בלי לצרוח אחד על השני כל שנייה.

הוא לא ידע מתי לשחרר והיא לא ידעה מתי להפסיק ולעצור. לנוח ולתת לו קצת ממה שהוא כל כך רצה. קצת חום.

אני עובדת על עצמי כל כך קשה בשביל לעמוד ברף שהצבתי לעצמי, אני כל כך מודה לזה שיש לי איזושהי תקשורת עם בעלי שלא תמיד צולחת אבל היא שם איפשהו.

זה קשה לדבר עם גבר מותש ועייף שזה אפילו מעייף אותי!

אבל אני לוחצת ואני מנסה גם להבליג איפה שאפשר, אני מכירה אותו הכי טוב.

לא משנה מה אני אעשה בחיים האילו אימא שלי עדיין תחשוב שאני יכולה להעמיס ולהעמיס ללא קשר להשלכות של המעשים שלי!

יש לי ילדה!!! ילדה!!! ובעל!!!

אני לא לבד בעולם הזה, יש לי אחריות על שני אנשים בחיים שלי, האנשים הכי חשובים לי (גם אחי אבל בינתיים אימא שלי אחראית עליו) ואני לא מוכנה לסכן את האושר שלהם, את הרוגע שלהם ואת האופי המדהים שהם מפתחים!

את המערכת יחסים הזאת שמתחילה לגדול ולפרוח ביניהם סוף-סוף, יש מה לשפר ושי-לי תמיד תהיה מרוחקת ממנו אבל הוא מנסה ומשתדל שאני לא רוצה להוסיף עוד אוצר קטן למערכת הזאת עד שהם לא יכירו אחד את השני כמו שצריך.

אמנם חזרנו להיות בקשר אבל אימא שלי לא השתנתה יותר מידי היא רק התעגלה קצת והיא לא מרובעת כמו שהייתה.

מטעויות לומדים ואני משלה לומדת זה בטוח!

השתעלויות כבדות נשמעות ברחבי החדר, כאבים לא נעימים בגרון ורצון להוציא את התקוע.

בהתחלה אני מתעלמת כי אולי זה משהו רגעי אך לאחר שזה נמשך+הרטבה במיטה אני מבינה שאולי משהו לא בסדר שם.

אז אני עושה ניסיון, יעזור-יעזור לא יעזור אז לא יעזור. זה לא פגע באף אחד עוד.

6 טיפות מבקבוקון שמונח מעל המיטה תמידית למקרה הצורך.

15 דקות ללא צליל והשינה פשוט עמוקה...רגועה ופשוטה מהקודמת לה.

6 טיפות אקליפטוס הן הסם הרדמה הכי טבעי שיש!

באמת שזה בא ממנו.

החברים מסביב מתחילים להתחתן לאט לאט, שי-לי בת 5 כבר.

כבר כמה זמן מתחילים לשאול אותנו מתי כבר שני, בדרך כלל אני אומרת אחרי התואר אבל הפעם זה בא ממנו, פשוט ממנו.

עוד שנה, הוא החליט שעוד שנה בלי לשאול אותי בכלל.

הוא עונה "עוד שנה" ואז מסתכל עליי, אני בשוק ובהלם ויותר נכון גם משקשקת כי הוא תפס אותי לא מוכנה "עוד שנה".

עד עכשיו הוא ריסן אותי בתשוקות שלי ובחלומות שלי לעוד אחד, עד עכשיו ההיתי עסוקה רק בה אבל שנה מעכשיו זה מעט מאוד זמן ואני מרגישה שמשהו יאבד לי.

עוד שנה זה מעט זמן!

היא תהיה גדולה אבל בחיים לא מספיק גדולה.

היא תהיה שלי אבל לא כמו שהיא הייתה.

אני לא אהיה שם בשבילה כמו שההיתי והפחדים פשוט לא מפסיקים להפתיע אותי.

פתאום אני מתחילה לחשוב מתי לסיים עם הגלולות, מתי להפסיק ולצאת להפסקה.

הכי גרוע שאני מרגישה שלא בא לי,כל כך נוח לי וכיף לי שלא בא לי. לא בא לי לוותר על הזמן שלי איתה, על הזמן שיש לי איתה.

הבעיה מתחילה בזה שהיא מבקשת מישהו/מישהי והוא מבקש מישהו/מישהי. הם רוצים ואני אחת נגד שניים-זה ניצחו בטוח! להם!!

זה בא ממנו והוא בשל לזה, הוא התבגר וזה פשוט תענוג לראות אותו ככה מול העיניים.

להתאהב בו כל פעם מחדש.

כל מה שהוא עושה הוא עושה מאהבה בלי לשים לב בכלל.

רגע קטן מהזמן האחרון:

"כיבית לי את השעון המעורר?"

"כן, אבל שמתי לך חדש כדי שתשני איתי עוד קצת"

הרגעים הקטנים האילו, ממש באים לו בלי שהוא חושב, מתאר ורואה אותם.

אני בתור אישה רואה אותם.

שי-לי חגגה 5 לפני שבוע.

זה המון זמן, היא הספיקה להתבגר כל כך עד שלפעמים אני מרגישה שאני מפספסת משהו למרות שאני איתה 95% מהזמן.

לא יודעת,אני תמיד ארגיש שפספסתי משהו!