קודם כל היי.

אני לא כותבת פוסטים בשביל לקבל כניסות ואני גם לא לא כותבת אותם בשביל לקבל כניסות.

מי שאוהב לקרוא אותי יודע היכן למצוא אותי ומי שלא,מוזמן ללחוץ על ה-X.

אז...אני בת 26.

עכשיו כבר לא יכולים להגיד לי "את אימא צעירה", אני בת 26, זה הגיל שרוב הנשים יולדות היום.26.

עכשיו אף אחד לא יכול לבוא ולשפוט אותי מלבד העובדה של להתפעל מהרצון, כוח והידע שצברתי במשך השנים האילו.

היום אני כבר לא שומעת "למה?" אלא "ואיי...אני לא ההיתי יכולה", היום הביקורת פחות ביקורתית אלא יותר התפעלות מהמעשים שלי.

היום זה כבר "כן,התחתנתי בגיל 19 והבאתי ילדה שנתיים אחרי.אז מה?" פעם זה היה שונה, זה היה כל כך שונה ומפחיד להתמודד עם הביקורות.

היום אני נושאת ראש זקוף ובגאווה כי גם נשים בנות 26 לא מוכנות להיות אימהות כמו שאני ההיתי כבר בגיל 21.

אז למה אני אומרת את זה?

אתמול ההינו במפגש חברתי של הפורום רכב שבעלי שייך אליו, היו שם 3 נשים.

אחת אני מכירה די טוב, אחת ראיתי פעם אחת אבל בעלה הוא בחר טוב של בעלי אז אני שומעת עליהם מבעלי.

השלישית לא מכירה בכלל והכרתי רק אתמול ואת חבר שלה גם.

אז אחת מ-3 הנשים (זאת שבעלה חבר טוב של בעלי נקרא לה נ') נ' ילדה לפני שנה וקצת בת בכורה.

שניהם בני 28 בערך (לא יודעת את הגיל המדוייק) ונראה שהם מותשים, אבל התשישות הזאת עוד תשתלם להם, הם אפילו לא יודעים עד כמה.

אתמול מישהו זרק "איזה סבל זה ילדים" אולי אני מיוחדת או משהו אבל ילדים הם לא סבל גם כשהם בוכים וגם כשהם צועקים וגם כשהם מתחצפים או צועקים.

אולי אני ספר של אינטואיציה אימהית מהלך, אני לא יודעת.

הדבר היחיד שלא ציפיתי לו זאת ההנקה, שאני באמת אתקשה כל כך להתחיל להיניק. ממש לא ציפיתי לזה אבל ההנקה הצילה אותי מכל בחינה אפשרית.

מכיוון ששי-לי הייתה מאוד קטנה והדבר היחיד שידעה לעשות זה לבכות אז אני כמוהה בזמנו, הדבר היחיד שידעתי לעשות זה לשלוף ציצי, לרוב המעשה הזה פשוט הציל גם אם לא היה צורך בחלב שלי הציצי היה נחמה מאוד גדולה בשבילה ובשבילי.

אצלי אוטומטית כל דבר קטן נגמר בידיים, לא משנה מה היא הייתה על הידיים שלי רוב שעות היום וישנה עליי כי ככה היא הייתה הכי רגועה.

מבחינתי זה היה הדבר הכי טבעי לעשות, השתמשנו בעגלה מספר פעמים שאפשר לספור על כף יד אחת, פשוט לא ראיתי צורך בעגלה וגם לא במיטה נפרדת ומוצץ.

אפשר להגיד שאני אימא טבעית? לא יודעת...כזאת אימא אני.

אז א' (חבל טוב של בעלי) שאל אותי מה עושים עם יקיצות של ילדה בת שנה ו-3 חודשים הדבר הראשון מבחינתי זה ציצי אבל היא לא מיניקה אז ידיים.

אז הם אומרים שהילדה לא מעוניינת בידיים כשהיא בוכה (בחיים לא נתקלתי במצב ששי-לי לא רצתה לידיים שלי,במיוחד כשהיא בוכה!!!) אז המלצתי על שינה משותפת בזמן ההתקפים הללו.

אז השאלה הראשונה שלהם כלפיי הייתה "והיא לא תתרגל?" אמרתי לא' שאני שונאת כשמשתמשים במילה הזאת על ילדים ובמיוחד קטנים אז מכיוון שהם לא מעוניינים בלינה משותפת ומכיוון שהיקיצות הן לעתים רחוקות מה הבעיה לחרוג מהמנהג של היא במיטה משלה והם משלהם ולאפשר לה להתכרבל איתם? הם רגועים והיא רגועה! איך דבר כזה יכול להיות כל כך רע ולהפוך להרגל כאשר אף אחד מהצדדים לא מעוניין להפוך את זה למשהו קבוע?

הדור שלנו הוא כל כך פרמיטיבי, כל כך קר וכל כך מנוכר שהילדים גודלים גם הם לסביבה כזאת.

יש לי בת מדהימה ואני חושבת הרבה מזה בגלל הגידול המדהים שלי, בגלל השיטות שאף אחד לא נוקט, בגלל הדרכים שאני בחרתי לגדל ולחנך את הילדה שלי בהן.

כן,אני עושה טעויות בדיוק כמו כולם/ן אבל אני גם יודעת ללמוד מטעויות שלי, לתקן וגם לרוב לא להסתכל לצדדים ולראות מה קורה בקנים של אחרים.

יש לי את הקן שלי ואני אשמור עליו ואטפח איך שאני חושבת לנכון ולא איך שאחרים חושבים לנכון.

לעומתי נ' הייתה עסוקה בלהסתכל לצדדים "או אני הינקתי שנה ואוו...זה הרבה יותר ממה שאחרות היניקו" למה? ואם ההית מיניקה עוד שנה מה היה קורה אז???

או "אני נשארתי איתה שנה בבית,זה הרבה יחסית לסביבה שלי" אז מה היה קורה אם ההית נשארת עוד קצת עד שהילדה הייתה גמולה מחיתולים ונמנעת מלהסתובב כל הזמן בחיתול מלא בקקי או פיפי???

אני לא יודעת.מציק לי!

היום ההיתי צריכה ללכת ללימודים אז שי-לי עשתה לי צרות בבוקר ורצתה ללכת לטייל.

היא ממש התפרצה ולא הגיבה טוב לכל העניין אז ניסיתי בתחילה להרגיע אותה, נתתי לה קצת להתבשל בבכי של עצמה והסתובבתי אליה וביקשתי ממנה להירגע.

היא לא הצליחה אז לקחתי אותה לחיקי והרגעתי אותה, תוך שנייה לא נשמע ציוץ בכלל. נרגעה.

אחר כך דיברתי איתה והסברתי לה את האפשרויות שעומדות בפניה ושהיא צריכה להחליט מה היא רוצה.

בעלי נכנס 5 דקות אחרי הבכי ואמר לי שהוא בחיים לא היה מצליח להסתדר עם בכי כזה, שהוא לא יודע איך אני יכולה להרגיע ולהספיק לדבר איתה באותה הנשימה.

גם אני לא יודעת איך אני עושה את זה, אני רק יודעת מה לעשות ומתי. אני מכירה אותה הכי טוב ואני יודעת מה הכי טוב לה.

אף אחד לא ייקח את זה ממני, אף אחד לא יצליח ללמד אותי איך להיות ומה להיות. אני הכי טובה לה.

אני אישית לא מבינה הורים שלא מצליחים להרגיע את הילדים שלהם תוך 5 דקות, אני בחיים לא עוזבת אותה בוכה ומתרחקת למרחקים.

אני כאן גם כשהיא חצופה, גם כשהיא מרביצה וגם כשהיא כועסת. אני תמיד בסביבה גם כשאני רותחת מזעם והדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה להרחיק אותה אבל אני עדיין נותנת לה את התחושה שאני תמיד כאן להרגיע ולהסביר מה קרה.

אני חושבת שכששתינו כועסות זה הדבר הכי נורא שיכול להיות אבל בתור הבן אדם הבוגר מבין שתינו אני איכשהו מצליחה לשים את זה בצד, זה לוקח לי שנייה אבל אני מצליחה ומתעשתת על עצמי מהר מאוד כי אני לא יכולה להרשות לה לבזבז אנרגיות על בכי מיותר.

אני גם מאוד מאוד מאוד מנסה להימנע מעונשים אלא אם היא ממש ממש ממש מגזימה בהתנהגות שלה, לרוב אנחנו פותרות את זה בדיבורים וממש לעתים רחוקות (פעם בחצי שנה) זה מגיע למצב שאני מענישה אותה.

אני לא רוצה לגרום לה לבכות סתם בלי שהיא תבין על מה היא בוכה בדיוק, בלי שהיא תבין למה היא בוכה בדיוק והכי חשוב שהיא תלמד להרגיע את עצמה ואת הדרכים שמרגיעות אותה (כרגע זאת אני אבל מאוחר יותר אני חושבת שהיא תסתדר).

אני ההיתי נוטה כל החיים לחבק את עצמי כשהיה לי רע והרגשתי לבד (בריבים איתו במיוחד), עד היום אני מחבקת את עצמי כשאנחנו לא בסדר אבל מכיוון שרוב הפעם החיבוק שלו שם אז אני לא זקוקה לחיבוק עצמי.

כרגע אני נמצאת על גדר מכונת חיבוקים מבחינת שי-לי ואת האמת אני מקווה שתמיד אהיה שם לחבק ולנחם גם כשהיא תהיה בגיל שלי.

אני רוצה להשאיר רושם טוב

טוב,די...הבנו שאני אימא טובה כבר לא?

לפעמים אני זקוקה לפידבק הזה מעצמי