במדינה הזאת לחיות זה מותרות.
לחיות, לאכול, לשתות ולעשות מה שאתה אוהב.
אני בת 26, עכשיו מתחילה עונת החתונות מסביב, החברים הקרובים קרובים סוף סוף מתחילים לתכנן את החיים.
החיים.
עוד כל כך הרבה לפניהם ועוד כל כך הרבה לפנינו.
נראה שעברנו הרבה (המון אפילו) אבל כשאנחנו מסתכלים (במיוחד בימים של ייאוש ועייפות) אנחנו רואים שבעצם לא הספקנו כלום.
אז אנחנו חיים, הפסקנו להתחשבן על כל כריך שאנחנו מוציאים והפסקנו להתחשבן על כל ארוחת בוקר וקפה שאנחנו מבזבזים.
צריך לחיות, לא לשכוח לחיות.
לא משנה כמה נרוויח, לא משנה כמה ננסה לחסוך זה עדיין לא יספיק לקבל את הפרטיות או את הילד השני.
בתחילת החודש חגגנו את היום הולדת שלי, יצאנו למסעדה ובזבזנו.
בסוף החודש, שבוע הבא אנחנו חוגגים את היום הולדת שלו, נבזבז גם כי החלטנו לשם שינוי ללכת למקום יקר אבל שווה את הכסף.
הנחמה היחידה שאת הארוחה משלמים החמים, הם נותנים סכום נאה שאפילו נשאר קצת לאחר החגיגות.
מחכה לבעלי הפתעה, הזמנו ביחד שמלה שהוא אהב מאוד, היא הגיעה אבל הוא לא יודע עליה :).
מאוד קשה לעשות הפתעות אחד לשני כשתקועים אחד בתחת של השני (למרות שאני לא רואה אותו רוב היום אני מרגישה שבכל זאת הוא יודע מה עובר עליי).
ביום חמישי הקרוב (26.12) אנחנו טסות לחו"ל ,הוא נשאר מאחור כי אין לו חופשות.
אימא שלי החליטה לפנק אותנו ולקחת אותנו לטיול סקי (שאנחנו לא יודעות לעשות כנראה שנגרד את הקרח עם התחת), בעלי רוצה להרוג אותי.
11 ימים של לבד, קבלת השנה האזרחית לבד (8 שנים אנחנו ביחד, 8 שנים אנחנו מתנשקים בשעה 00:00 אבל הפעם זה יהיה שונה), המתנות ששי מקבלת מתחת לעץ חג המולד (אנחנו יהודים כן כן, אבל המנהגים של רוסיה נשארו בדם.יש דבר אחד שאני בחיים לא מוכנה לוותר עליו וזה עץ החג! אימא שלי כבר מזמן לא מקשטת עץ אני לא מוכנה לוותר על זה) ב-1.1.14 של השנה החדשה אלא המתנות יחכו לה.
במקום זה אנחנו נמצא את עצמנו מקבלים את השנה האזרחית בסקייפ, מרוקנים בקבוק שמפניה בטיול סקי אחי ואני.
אני הולכת לשכר את עצמי למוות רק בכדי לשכוח שאני רחוקה מהחברים שלי, אני הולכת לסבול למרות שחג מולד אמיתי זה דבר של פעם בחיים כמעט.
שנה אחרונה לתואר, אני מרשה לעצמי להגיד את זה סוף סוף.
אני כל כך נחושה לסיים שאף דבר לא יכשיל אותי אלא רק יחשל אותי, זה מוזר. אני מסיימת!
בקורס מתקדם שאני לוקחת אני לומדת עם סטודנטים שהתחילו איתי את התואר, הם צעירים כמוני. כל כך כיף לראות מישהו מהמחזור שלי.
כשאתה לא רואה ולא מתראה את מרגיש שאתה נשאר מאחור אבל הפגישות המועטות האילו, השלבים האחרונים של התואר גורמים לי להרגיש שאני לא, אני פשוט עושה את זה שונה.
בסמסטר ב' אתחיל לברר לגבי הלימודי הסבה, אני חייבת להירשם ואבקש להירשם על תנאי לשנה הבאה.
מכיוון שהלימודים מתחילים רק באפריל תהיה לי חצי שנה להשלים ואולי אפילו לעבוד ולהרוויח קצת כסף.הגיע הזמן.
אני מרגישה תקועה מבחינה מעשית גם, לגדל ילד זה לא קל אבל עם השנים זה הופך לקל יותר, עוד מעט אתחיל להרגיש שאני צריכה עוד יצור תלותי.
דווקא כשאני כל כך נחושה לסיים את התואר הציונים שלי פשוט מדהימים, הכל מעל 90 שזה בלתי אפשרי בביולוגיה ובמיוחד לא בפתוחה.
זה מאוד מעודד.
קצת עדכון לא הזיק לאף אחד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
