הפחד הזה שמכה בי בכל פעם שאני פותחת אתר של בית חולים פוטנציאלי בשבילי.

הפחד הזה שלא אהיה טובה מספיק כי לא רציתי את זה עד עכשיו,כל כך התכחשתי לזה שעכשיו אני מפחדת מהנחישות שלי לגבי זה.

הפחד הזה שישאלו אותי את השאלה המתקבלת של "למה עכשיו? למה פתאום אחרי שסיימתי תואר כל כך קשה? למה?"

אז למה?

אני לא יכולה להגיד את התשובה המקובלת והקלה כל כך "כסף" כי אז יחשבו שאעשה הכל בשביל להרוויח, הכל.

אני לא יכולה להגיד שהתייאשתי מהלימודים האילו ואני לא רואה את עצמי במחקר שנים על גבי שנים,אני חייבת אקשן ואם אגיד אקשן יחשבו שאני רוצה כמה שיותר אנשים חולים.

אז מה התשובה הנכונה?

רציתי לתרום דרך המחקר אבל הבנתי שבמחקר הכל פוליטיקה ולכן החלטתי לתרום בדרך הכי קרובה למקצוע שלי.אחות.

נשמע הומניטרי או לפחות לא מתנפנף מידי נכון?

אני צריכה להירגע ולהגיד לעצמי ולכולם שהם צריכים אותי יותר מאשר שאני צריכה אותם.נכון?

אבל לא לבוא יותר מידי עם האף למעלה נכון?

הפחד הזה שאצטרך לחפש וריד והדבר היחיד שאראה זה הרבה חורים כי לא מצאתי את הוריד המיוחל.

הרבה סימנים כחולים אצל המטופל.

הכי גרוע שמטופל יראה חוסר ביטחון מצד המטפל (יתבטא בזיעה ורעידות ידיים) ויחוש בעצמו חסר ביטחון ואמונה בי.

איפה הפחדים נעלמים במקומם באה הגאווה?

אני לא רוצה להיות כמו אימא שלי,אני אתקדם אבל לא בדרך הנוראית שהיא התקדמה.

אני אתקדם בדרך הנכונה בשבילי גם אם לא ארוויח כמוה בשלבי חיי.

לפעמים אני תוהה לעצמי אם אימא שלי אי פעם הסתכלה אחורה ומרגישה שהיא פספסה משהו.אותנו.

האם היא לפעמים בוכה בלילות על מה שעבר? על העבר? אני לא רוצה שתבכה אני רק רוצה שתדע שהיא פספסה.

אני לא עשיתי את הטעות הזאת,אני וויתרתי על האגו והגאווה שלי ועברתי לגור אצל ההורים בשביל להיות עם הילדה שלי, אם ההיתי יוצאת לשוק העבודה כנראה שהילדה שלי הייתה גודלת בלי אימא (!) וזה הדבר החשוב לי מכל.

הפחד הזה שלא יקבלו אותי ללימודי הסבה,על מה ולמה אני לא יודעת אבל תמיד קיים הסיכוי הזה שתבוא מישהי טובה יותר.

הפחד הזה שהוא יעזוב אותי כי אני רוצה יותר מידי ורודפת יותר מידי וגם לא יודעת מה רוצה.

הפחד הזה שלא יהיה עוד אחד בשנתיים הקרובות והפער הזה יהיה כל כך גדול שיהיה קשה לגשר עליו.

הפחד הזה שהיא תגדל ותתבייש בי, הפחד הזה שתשכח שאימא תמיד הייתה פה ואימא אוהבת יותר מכולם.

הפחד הזה מהכל וגם מלא כלום!

כששקט כל כך בנשמה מתחילים לנסות לחדור לתוכה יצורים אפלים שרוצים רק לפגוע.

לא לתת לפחד, לא לתת ללחץ, לא לתת לחוס ביטחון ולא לתת למחשבות הרעות להפיל אותי.

מחכה לסערה שמאחרת לבוא

אפשר להגיד שהמשכתי הלאה.

לא בא לי לכתוב,לא בא לי לדבר על מה שעובר עליי ולמען העידכון אגיד שלמרות הקושי והלחץ של הסוף אני נהנית,מתרגשת ומפחדת בו זמנית

איפה אהיה? מה אעשה?

כל פעם שואלים אותי (מי שמכיר אותי) מתי יהיה לי שני? אני כבר הפסקתי לענות שבקרוב והתחלתי לענות שהוא בתכנון עוד מהלידה הראשונה.

אבל לאט לאט הלהט של הלידה השנייה,ההריון השני מתרחקים ממני.

אני לא נעצבת כשאני רואה מישהי בהריון אלא מתרגשת בשבילה.

היום חשבתי לעצמי שיש לי ילדה גדולה בבית.

כל כך גדולה שהיא גמולה מחיתולים,גמולה מציצי וגמולה מכל דבר שאפשר עוד לחשוב על הגמילה שלו (למרות שלא עברנו תהליך שרוב הילדים עוברים,עברנו מעט מאוד גמילות וכשמדברים איתי על גמילות מבקבוק/מוצץ אני כמעט במבוכה אומרת שאני הינקתי עד שנתיים וחצי ושלא היה דבר כזה בקבוק/מוצץ.אני ההיתי שניהם)

הלהט של לחזור לכל התהליך הזה שוב בידיעה שהפעם תהיה גמילה מדברים שנמנעתי,גורמים לא להירתע מכל העניין.

אני לא רוצה בקבוק וחושבת שזה סבל,אני לא רוצה מוצץ כי אני חושבת שזה ממכר בדיוק כמו אלכוהול וסמים ויותר מכל אני לא רוצה ללדת בידיעה שלא אוכל להיניק כמו שעשיתי.

בכל אופן,אני לא מעיזה לחשוב על שני עכשיו והוא כבר מזמן ירד מהפרק.

הפסקתי להאשים את עצמי על ההפרש הגדול שיהיה,הפסקתי להלקות את עצמי על משהו שנכנסתי אליו מתוך מסירות של 200% וידיעה שזה מה שיהיה,הפסקתי לבכות על משהו שכולם אומרים שזאת טעות ויותר מכל למדתי שלהקשיב רק לעצמי זה הכי טוב.

אנחנו מסתדרים,אנחנו חיים ואנחנו נושמים.

אף אחד מאיתנו לא עזב את התכניות שאיתם הוא בא לחיי המשפחה וחלקנו אפילו התחילו את התכניות שכל כך נדחו (כמו הלימודים של בעלי) ואחרים מסיימים ומתחילים בדרך חדשה שלא חשבו שיגיעו אליה (ממחקר לאחיות זו לא החלטה שחשבתי שאגיע אליה) אני חושבת שהתקדמנו הרבה יחסית לגיל הצעיר שלנו.

אז אנחנו הורים צעירים (כבר לא,אנחנו בני 26-27) וזה משהו שהחלטנו לקחת על עצמנו,אז במקום לשפוט אותי ולהסתכל עליי מגבוה תנו לי את הקרדיט שמגיע לי.כי מגיע לי!

בכל אופן,באמת שכנראה ואעלם להרבה מאוד זמן ואני לא רוצה להרגיש אשמה על כך.

יש לי עוד לעבור ואולי העדכון הבא יהיה "אני בהריון,שוב" או "סיימתי!!!" וכל בשורה משמחת אחרת.

אז חברים היה לי כיף,מאוד כיף פה ואני מעריכה ומכבדת כל אחד מכם.

הכרתי אנשים מדהימים (לחלקכם יש איתי קשר מחוץ לבלוגיה ואני מקווה מאוד לשמר אותו) ואני מקווה לחזור ולראות אתכם כאן!