בעצם כבר שנה וחצי+ אני לא אימא במשרה מלאה.

שי-לי החלה את המסגרת שלה בגיל 4.5, בגן טרום חובה ואז עלתה לגן חובה שהיא אוטוטו מסיימת.

השלב הבא הוא כיתה א', כבר נרשמנו ושתינו עובדות נפשית על המעבר הענק הזה בשביל שתינו!! פשוט ענק!!!

אני עובדת כמנהלת במשרד עורכי דין ממש ליד הגן של הקטנה ונהנת מכל רגע את האמת.

לפני שנה+ כתבתי פוסט שאם הכל יהיה כמו שצריך אסיים את התואר ואמשיך להסבה, מכירים את הביטוי "תתכנן תוכניות, תספר עליהן לאלוהים והוא פשוט יצחק עלייך"? אז זה בדיוק מה שקרה לי.

לא מספיק שלא עברתי את הבחינות המגעילות שהיו לי אלא שגיליתי שבאמת יכלתי לסיים שנה שעברה אם הייתי לוקחת את הקורסים הנכונים ולא נתקעת על כל מיני קורסים דפוקים סתם מתוך עיקרון.

אז זהו, השנה אני מסיימת.

זהו הסמסטר האחרון שלי רשמית, 4 בחינות וסיימתי.

העבודה הסמינריונית כבר מוזנת במערכת ורק נותר באמת באמת באמת לחרוש ל-4 הבחינות שנותרו וזה מאחורי. 

התואר הזה מאחורי.

עברתי הרים וגבעות בשביל להגיע לשלב הזה בחיים שלי.

שי-לי מסיימת את פרק הילדות שלה (זה של הגן ואין אחריות וחובות) ואני מסיימת את הפרק שלי ביחד איתה. התבגרנו ביחד.

גדלנו ביחד.

אתמול הייתה לי שיחה עם קבוצת הורים, שאלו אותי בת כמה אני כי אחת האימהות אמרה "את עוד מעט בת 30" אז זרקתי לה אני לא.

כבר עשית אותי זקנה?

"אני עוד מעט בת 30" היא אומרת לי.

"ואני עדיין לא, את היחידה שנתנה לי יותר מהגיל שלי"

"בת כמה את?"

"27"

"אווו...את תמיד נראית כל כך רצינית ובוגרת לגיל שלך שזה מטעה"

לצערי הזדקנתי גם בשנים האילו שאני אימא, כל הדאגה הזאת שמצטברת עם הגיל היא פשוט "מזקינה".

פעם ראשונה שאומרים לי שאני נראית יותר מהגיל שלי, באמת? אני נראית יותר מהגיל שלי?

לא יודעת...