אני לא באמת יכולה לסכם את התקופה הזאת.

עדיין לא יכולה.

אני תוהה, האם זה היה לחינם?

כן, כל הבולשיט של "תואר זה כוח" ובלה בלה בלה השפיע עליי כשהייתי בת 20 אבל כבר לא.

לא אחרי מה שעברתי.

סחטו אותי, התישו אותי, תסכלו אותי ופשוט עשו ממני סמרטוט רצפה.

6 שנים בתור סטודנטית כאשר 4 מהן אשכרה להיות סטודנטית שלומדת, מגישה עבודות ונגשת לבחינות.

רק כשהבנתי את המספר הזה, 6, התחלתי להתבייש בו אבל רק הקרובים לי מכל יודעים מה עברתי במספר הענק הזה.

רק הקרובים לי יודעים שהיו תקופות בחיים שלי שהתואר היה במקום ה-10 אצלי ולא בסדר העדיפיות שלי.

התקופה הראשונה הייתה בגיל 20, כשהתחלתי אותו מתוך לחץ של אימא שלי, אולי אם הייתי מחכה קצת הייתי יכולה להצליח בפחות זמן.

כלומר, ב-4 שנים בדיוק ולא ב-6 ומתוכן 4.

התקופה השנייה הייתה האימהות, רציתי להיות שונה ולכן הזנחתי את הלימודים. הדבר היחיד שאני יכולה להגיד בגאווה, הזנחתי לטובת הילדה שלי ובשביל להוכיח לעצמי שהקריירה שלי לא באה לפני אף אחד מהאנשים הקרובים לי יותר מכל.

התקופה השלישית הייתה שלא הייתה לנו ברירה ונאלצתי לצאת לעבוד, בהתחלה הסתדרתי עם הלימודים כי המשרה הייתה חלקית לחלוטין ויכלתי להרשות לעצמי ללמוד אבל עם הזמן, עם ההתמסרות לעבודה והנתינה נטשתי את הלימודים והם חזרו להיות במקום ה-20 אצלי.

אילו שלוש תקופות משמעותיות מאוד בחיים שלי, 6 שנים זה לא מעט זמן אבל גם לא הרבה.

הספקתי המון ב-6 שנים ואני אחזור על זה שוב ושוב.

למה אני צריכה להתבייש? יש לי ילדה בת 5 וחצי ויש לי תואר ביד.

כן, אין לי בית וגם לא יהיה לי בית בארץ הקודש.

החלטתנו ואני מקיימת את מה שהחלטנו, אנחנו עוזבים, הוא מסיים ואני מסיימת ואנחנו עוזבים.

כן, אנחנו בתור ילדים להורים שהיגרו ארצה יודעים עד כמה זה קשה ועכשיו תורנו להיות הורים שמהגרים בשביל הילדים שיש לנו והעתידיים שיהיו לנו.

תורנו להעניק להם עתיד טוב יותר כי זה מה שהורים עושים.

ההורים שלנו העניקו לנו את המיטב, הם העניקו לנו יותר ממה שיכלו להעניק לנו בברית המועצות לשעבר ועכשיו אנחנו, שנתקעים במצב מאוד קשה נאלצים לעשות את אותן ההחלטות.

החלטות שישפיעו על הילדים שלנו כבר ולא עלינו, החלטות שלדעתנו יהיו הכי טובות לילדים שלנו ולא לנו.

תפקידנו כהורים זה להיות מסוגלים להרים את הילדים שלנו על הרגליים, אני כזאת אימא, אני לא מוכנה שהילדה שלי תעבוד בשביל לעשות תואר.

אני לא מסוגלת, אני רוצה לתת לה את המקסימום שאני יכולה בחיים האילו.

מגיע לה!

מגיע לה להיות מפונקת!!! אני רוצה שהיא תהיה מפונקת בצורה הטובה ביותר!

יש לי ילדה נדיבה, חכמה, טובת לב, חמה ופשוט מדהימה ומושלמת בשבילי!

היא חלום של כל אימא וכן, היא לא מושלמת אבל היא המושלמת שלי.

היא מכעיסה אותי והיא גורמת לי להרים את הקול כשהבטחתי לעצמי שאני לא אעשה את זה, היא מכריחה אותי לצאת מדעתי ולהיות רעה לפעמים כשהבטחתי לעצמי שאני לא אהיה כזאת.

אבל גבולות הם גבולות וכמו שאני יכולה להיות החברה הכי טובה שלה והבן אדם שאוהב אותה יותר מכל אני יכולה להיות הבן אדם שהיא הכי שונאת.

אני הבן אדם שהיא יכולה לשנוא ושהוא יאהב אותה למרות הכל.

כשהיא אומרת לי לפעמים "את לא אוהבת אותי" אני יוצאת מכליי ולפעמים מתגרה בה ואומרת לה "בכלל לא" למרות שהבטחתי לעצמי לא לעשות זאת, דברים כאילו הם טראומה הייתי אומרת לעצמי אבל הנה, אני חוזרת על דברים שהבטחתי לא לעשות.

כי היא הבן אדם שיוציא אותי מכליי ובאותה נשימה גם יחזיר אותי לשפיות דעתי.היא העולם שלי.

כל כך תודה לעולם הזה שלי, כל כך תודה לו.

למדתי דרכו שאני יכולה לחיות ושאני בעצם חיה!

6 שנים, ב-6 שנים עברתי המון.

זה לא נגמר, עוד 4 בחינות וסיימתי, 2 סמינריוניות שאני כותבת עכשיו וקורס מעבדה אחד. זה נראה המון הא?

תנסו להתחיל עם 26 בחינות, 2 עבודות סמינריוניות ו-3 מעבדות. 

נראה לי שהמצב כרגע נראה הרבה יותר קרוב לסוף מזה שהיה בהתחלה לא?